פנים הבית בו גרנו כמעט ואינו זכור לי  והצילומים  הם המספרים  לי את כל הפרטים הקטנים , כמו הוילון שהיה תלוי מעל המיטה בחדרי  וכו , חלק מהרהוט בצילומים נראה לי מוכר ומזוהה כי העברנו אותו גם הלאה לדירתנו הבאה והוא נשאר עימנו עוד שנים רבות . החצר והבניין  לעומת זאת זכורים לי היטב אולי כי נהגתי לחלוף לידם גם בבגרותי ואולי כי שם העברנו את רוב זמננו כילדים .

הכלב, או יותר נכון הכמיהה לכלב - היה לנו כלב בשם רקס ,או כך לפחות אמי מספרת , וביום מסוים פשוט אבד או נגנב (לסיפור מספר גרסאות). אמי ממשיכה ומספרת כי אנו שלושת ילדיה הקטנים  התאבלנו עליו קשות וממושכות מה שגרם לה לסרב ולהביא לנו כלב חדש במשך שנים רבות, אך אנו לא התייאשנו ובמהלך ילדותנו  הבאנו הביתה מספר פעמים גורי כלבים. היה או לא היה הכלב רקס , הכלב שבתמונות הוא לא רקס.  הכלב הוא כלב הזאב של השכנים שמעלינו שאימץ אותנו ואנו כמובן  אמצנו אותו אלינו באהבה .מכאן כנראה  התחילה האהבה הגדולה שלי לכלבים .

זכור לי כי חלקתי זמן איכות רב  עם אבי בעוד הרגעים  עם אימי זכורים לי תמיד כמתחלקים בין כולנו , ביני ובין אחיי . ברוב התצלומים אמי מצולמת עם כולנו ,בין התצלומים הבודדים  שלנו לבד מצאתי  תצלום בו היא נותנת לי שפופרת טלפון וכמובן שבצידו השני של הקו היה אבי , שבדיוק היה במילואים במלחמת יום כיפור. הקרבה לאבי הלכה והתעצמה עם השנים וברוב התצלומים שלי איתו , אנו רק שנינו, לבדנו .

הצילומים  הם  תולדה של מציאות כפי שתיעד אותה אדם אחר. ברוב התצלומים האדם האחר הזה  הוא אבי. אבי היה זה שמאחורי העדשה , כך שיש לי את האפשרות  וההזדמנות לראות את עצמי שוב דרך המבט האוהב של אבי המנוח  .

המראה הראשוני של  תיעוד מתחלף בתחושת אי שקט כאשר רקע התצלומים נעלם ומתחלף בכתמי צבע  לפעמים בצבעים  בוערים אדמדמים ולפעמים קרירים ירקרקים . ברוב הציורים הדמויות נתונות במקום בלתי מוגדר, מנותק ותלוש מסביבה מוכרת, אך  בציורים בהם הרקע נעלם לו , תמיד יש כסא או כורסא או בריכה שאפשר  לשבת בהם ולנוח . מעין מקום בטוח להיאחז בו כשהכול מסביב הולך ומתערפל.

העלמות וטשטוש הרקע הולכת ומתחזקת  בהגיעי לסדרת  ציורי העץ הקטנים שבהם אני מצוירת לבדי . הרקע הולך ונהיה אפל יותר עד שכמעט שחור ולא רואים מבעדו כלום .היכן אני עומדת? מתוך מה נתלשה דמותי? ילדה קטנה עם ארנק אדום ביד  ומכנסים קצרצרים , ילדה קטנה בשמלה סרוגה ורדרדה ?

בכולם אני עומדת לבדי בחלל הכהה, אולי סוף סוף אני לבד כי בכל שאר התמונות כולנו יחד.  אני כרוכה אחר אחיי הגדולים עקב היותי קטנה ונתונה להשגחתם .אולי הלבד הזה בודד? מלבד  ציור אחד - בו יש משהו מאחורי או יותר נכון מישהו –הכלב .

הכלב ברקע מאחור נותן  את ההרגשה  הגם שאני לבדי אני לא אבודה  ,הכלב נותן את הביטחון, המקום המוכר והבטוח "פה קבור הכלב" . 

עבודותיי עוסקות בדפוסי זיכרון אישיים אך קשורים במערכת הערכים של החברה הישראלית ותרבותה . מעין זיכרון קולקטיבי ישראלי של שנות השבעים .הציורים משרטטים את הסצנה הישראלית , לא משנה היכן גרת  גיאוגרפית לכולם היו אותם דברים ולכן תמונות  הילדות של כולנו דומות .

התספורות היו אז די אחידות המבוגר והילד הסתפרו כולם אצל הספר השכונתי מה שיצר תחושה שגם הילדים נראים קצת כמו המבוגרים .הבגדים היו עם הדפסים בעברית –בפרסומות של משקאות מוגזים תוצרת הארץ "החום בוטל שותים קריסטל" וכו' ,תוצרת הארץ שלטה באופנה , נעלי גלי ונעלי המגפר , נעלי הבית המשובצות.הסמנים הרבים של התקופה נמצאים בכל ציוריי , הטלפון עם החוט , הכסא-נוח הכחול שהיה בכל בית , בקבוקי השתייה מזכוכית  האמבטיה פלסטית התכולה  ועוד.. ולכן גם זיכרון ילדותי הופך לזיכרון קולקטיבי של שנות השבעים . 

בהתבוננות עמוקה בציורים ניתן להבחין בשוני הקל המבדיל אותנו מעט מהזיכרון הקולקטיבי הכחול לבן, כי הבגדים שלבשנו , שאותם דאגתי לצייר בדייקנות ,לא ממש מכאן. משפחתה של אמי שהתגוררה  באירופה ובארה"ב  דאגה לאבזר אותנו  בבגדים אופנתיים שלא  ממש שייכים לפה בצבעוניותם וגנדרנותם,  ואנו התהדרנו בהם בשמחה,  ובאביזרים  נוספים כגון צעצועים משוכללים שלא נראו אז במחוזנו, בתקופה בה חוץ לארץ היה מצרך נדיר.

"פה קבור הכלב " - ציורי ילדותי , יש שבחרתי לצבוע הכול מחדש ויש שבחרתי להשאיר  את הדברים כמו שהם ולהתרפק על העבר .