יואל ברקן - על הבמה החזותית

 רחל סוקמן  

לא בכל יום פוגשים ביום שמש של חגי תשרי 2009,  חבר קיבוץ הניחן בעוצמת יצירה בתחום החזותי  כמו זה שפגשתי בחניתה, בביתו הצנוע המהווה בעיקר אטליה. הקריירה של ברקן נוגעת גם בעולם התיאטרון הן ככותב מחזות, והן כשחקן ומורה לתיאטרון.

בחייו הקודמים לעידן האמנות החזותית, היה יואל מורה להסטוריה, אך גם ככזה מסתבר שלא היה לו רגע דל והוא נהג לצייר על לוח הכתה בזמן שתלמידיו שקדו על מילוי דפי כתיבה כתשובה לשאלותיו בזמני בחינות. הוא נהג לעמוד בגבו אל הכתה, וכילד שניתנה לו שעה חופשית, צייר עבור עצמו ועבור תלמידיו ציורי קיר על לוח הכתה רחב המידות, קריקטורות הומוריסטיות מלוות בטקסטים. הוא לא ראה בפעולה אינטואיטיבית יצירתית זו מעשה אמנות אלא:"העברתי את הזמן והתלמידים דווקא אהבו את זה, חוש הומור חיובי היה לחלק משיטת ההוראה שלי. מצד אחד הייתי מורה הדורש הרבה וקפדן, וכדי להמתיק את הגלולה של הבחינה, ולא להשתעמם, ציירתי להם על הלוח.". בוידוי נוגע ללב זה מתגלים נטיותיו הפיוטיות, האינטלקטואליות והיצירתיות בתחומי הכתיבה והאמנות החזותית. 

ברקן נולד בבריסל 1938 כבן יחיד להורים סוחרים. הוא נושא עמו זכרונות נוגים של ילדותו המוקדמת ובגרותו . בשנת 1940 עם הפלישה הנאצית להולנד ובלגיה נמלטים הוריו אך נתפשים ומוחזרים לבלגיה. מתוך רצון עז להציל את ילדם הם מוסרים אותו לאימוץ. שם הוא נשאר עד סוף המלחמה. אז הוא חוזר להוריו הביולוגיים אותם שכח בהיותו בן שש ומעולם לא דברו עוד על תקופה זו שבחייו. בר המצווה שלי נחגג בבית בעצב ודיכאון. היו בה עשרה אורחים ניצולי שואה.  

הציור הראשון נוצר בשנת 2003. ציור על מצע של קרטון שנקרע מתוך פיסה גדולה יותר. סימני הקריעה עדיין שם. "לקחתי צבעי גואש, בד פרחוני, נצנצים, צבעי פסטל, כל אלה היו מונחים על שולחני ולא היה לי מושג מה אני עושה" כך מעיד ברקן על ציור נאיבי אשר כובש את הלב בנאיביותו ובמבטה הנוגה של הילדה עטורת התלתלים ועדוית העגילים שבו. קיימים עוד שישה דיוקנאות שהיו לגביו התנסות ראשונה בחומר וצבע ונושא. חוסר המחוייבות שלו ברגעים ראשונים אלה הולידה סדרה של דיוקנאות שובי לב בתמימותם מחד, ובאופי ההומוריסטי שלהם מאידך. "פרצופים עשיתי תמיד מאז שלמדתי. כל המחברות שלי, הכתובות, מלאות בקצוות ובכל פינה ברישומי פורטרטים דימיוניים. כך גם הנטייה שלי לקישקוש אוטומטי שהפך לעיתים לציורי קריקטורות." ואולי אפשר לומר שכאן מתחברים עולמות האמנות החזותית, התיאטרון והכתיבה היצירתית אליהם מחובר ברקן והם חלק מאישיותו הבו זמנית מורכבת וסגורה. 

בתערוכה הנוכחית מציג ברקן סדרת ציורים ראשוניים משנת 2003 וציורים צבעוניים אותם יצר בשנים האחרונות, עד לשנת 2009. ציורים אלה הם הר געש של צבעוניות השואפת אל החיות. הצבע הירוק והאדום דומיננטים בנוכחותם ומבטאים את אהבת החיים והתשוקה לרגשות חמים וסוערים יחד עם רצון לעדנה ,לשלווה וליציבות המובעים בירוקים השונים.

למתבונן המיומן יתגלו ביצירתו צורות סגורות ומעוגלות המסתיימות לעיתים במעין שורשים המחפשים את דרכם בכיוונים שונים בתוך מסגרת הציור הנתונה, אם כי "שורשים לא מעניינים אותי" טוען  ברקן. הוא ניתק את עצמו מהם וחי עכשיו את המציאות: "אני מסתכל על העכשיו ועל המחר."