פרויקט מס' 115  

אתי לב

דיוקן כחול

  

אוצרת : רחל סוקמן

פתיחה: יום שלישי, 8.6.2010, בשעה 19:00
נעילה: 28.06.2010

 

כתובתנו החדשה: רח' זמנהוף 6 (ליד כיכר דיזנגוף), תל אביב, טל': 03-5254191
שעות פתיחה: ב'-ו' 14:00-11:00, ב'-ה' 19:00-17:00


<הקודם

דף הבית

 הבא >
       

במחצית הדרך , 2010,
טכניקה מעורבת על נייר, 100x70 ס"מ

מסכות חושבות, 2010,
טכניקה מעורבת על נייר, 100x70 ס"מ

מסכות, 2010 ,
פחם ועפרון  על נייר, 100x70 ס"מ

ים צהוב, 2010,
טכניקה מעורבת על נייר , 100x70 ס"מ

       

הציפור של 2010,
פחם ושמן  על נייר, 100x70 ס"מ

סתיו, 2010,
פחם על ניר  על נייר, 100x70 ס"מ

אבנים, 2010,
טכניקה מעורבת  על נייר, 100x70 ס"מ

סבך, 2010,
טכניקה מעורבת  על נייר, 100x70 ס"מ

       

רגישות, 2010,
טכניקה מעורבת  על נייר, 100x70 ס"מ

2010 ,X עם Love
טכניקה מעורבת  על נייר, 100x70 ס"מ

שבילים, 2010,
טכניקה מעורבת  על נייר, 100x70 ס"מ

דיוקן כחול, 2010,
טכניקה מעורבת  על נייר, 100x70 ס"מ

       

דמעות כחולות, 2010,
טכניקה מעורבת  על נייר, 100x70 ס"מ

זכרונות ילדות, 2010,
טכניקה מעורבת  על נייר, 100x70 ס"מ

כאילו כלום, 2010,
טכניקה מעורבת  על נייר, 100x70 ס"מ

ריבוע לבן, 2010,
טכניקה מעורבת  על נייר, 100x70 ס"מ

       
 

התפרצות, 2010,
פחם ועפרון  על נייר, 100x70 ס"מ

מסילות, 2010,
פחם ועפרון  על נייר, 100x70 ס"מ

 
       

למה דיוקן כחול, ואיך קורה שלפתע קמה תערוכה

רחל סוקמן 

בראשית היה מפגש בגלריה. אתי לב הביאה עמה קטלוגים, ובהם ציורים שעליהם היא עובדת בשנים האחרונות. האחרון שבהם, מופשט בהתפתחות, ראה אור בשנת 2007. הקטלוג נפתח בסדרת עבודות, המורכבות מכתמים וממשיכות מכחול צבעוניות על בד לבן. הסדרה אינה מותירה מקום לספק כי לב היא אמנית של צבע, השולטת בבדים במיומנות צבעונית.

לקראת סוף הקטלוג, ללא כל אזהרה מוקדמת, נתקלתי לפתע ברישומים בשחור-לבן. חדלתי לדפדף. הזמן כמו עמד מלכת. בכל רישום היה יסוד של העזה, ובד בבד – מידה של נחמה. המציאות שנכחה ברישום השתנתה והביאה בעקבותיה סוג אחר של התבוננות, שהאט באופן ניכר את השהות אל מול היצירות. באחד הדפים נרשמה ציפור בצלילה אל עבר הקרקע, נשר (2007), ציפור השאובה מן המציאות, שהייתה לסמל של עוצמה. שאלתי את עצמי: מה היא עושה? מה הקשר בין הציור לבין מציאות חייה של לב? השאלות הציפו את תודעתי ולפתע שמעתי את עצמי אומרת לה: "את מוזמנת לתערוכת יחיד של רישומים בשחור-לבן". 

ביקור סטודיו

הגעתי לסטודיו של לב בקריית קריניצי. היא הכניסה אותי לחדר העבודה שלה. ציפיתי לרישומים בשחור-לבן, אך הקירות זעקו צבע. בואי ננסה לפנות קצת צבע וליצור סטודיו עם קירות לבנים, כמו בגלריה, כדי להתבונן בעבודות החדשות, הצעתי. זה לא היה קל. ראיתי שנגעתי בנקודה רגישה. לב מסתגלת מהר, קולטת מהר. יש לה כוח ספיגה אדיר, אני חושבת לעצמי. יחד אנו מפנות את הצבע ומארגנות נקודת מבט, שתאפשר מבט ממוקד בעבודות החדשות שנועדו לתערוכה.

            ביקשתי לראות את הנשר ההוא מהקטלוג של 2007, אבל הוא לא היה שם. "זו ציפור מ-2010", מסבירה לב, "רציתי עוד ציפור". בעבודה החדשה הדימוי מופשט יותר. שמה ציפור, ולא נשר. הדמיון בין שתי העבודות ניכר וכמותו גם המרחק ביניהן. בעבודה החדשה יש כעס: " הפעם בכל העבודות יש כעס", היא אומרת. אנחנו מחליטות שלא להיכנס לפרטים האישיים בחייה, הגורמים לה לעבוד לילות שלמים במעין סערה של מחול חרבות. לב שמחה על התערוכה שבפתח, הגורמת לה לבלות את מרבית הזמן בסטודיו, בתהליך של עבודה.  

תהליך העבודה

בראשית יש משטח נייר לבן. היא מתחילה לעבוד מבלי להתחייב לנושא. היא ניגשת אליו, פחם בידה, ומסמנת קווים אקראיים: "אף פעם אינני יודעת מה יצא; בכל פעם יוצא משהו אחר". היא מציירת בלילות. הפעם היה לה זיכרון של הנשר משנת 2007, שכבר אינו ברשותה. היא רצתה לומר משהו אחר, וגם קראה לציור ציפור, ולא נשר. הציפור הנוכחית נראית אף היא בצלילה מטה, אל עבר האדמה, אבל בנשר הייתה תחושה שהוא צולל במהירות לקרקע שעליה מונח, אולי, פגר לאכילה, ואילו בציפור של 2010 ישנה צלילה אל תהום הנשייה. שימוש מטאפורי מעין זה בדימוי ציפור אינו רווח בתחומי הספרות והאמנות. על-פי-רוב מייצגת הציפור מנעד של חוויות חיוביות מעולמו האובייקטיבי ומעולמו הסובייקטיבי של האמן, הבאות לידי מיזוג, כמודגם בדבריו של נתן זך בשירו "ציפור שנייה":  

ראיתי ציפור רבת יופי.
הציפור ראתה אותי.
ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד
עד יום מותי. 

ציור הציפור של לב, שנוצר שלוש שנים לאחר ציור הנשר, מאפשר קריאה חוזרת ושונה של העבודה כמתעדת תהליך מורכב של יצירת אמנות. יש שהיא רואה מבעד לחלון הסטודיו ציפורים במעופן. היא מתבוננת בהן וחושבת חופש, אולם בשובה אל כן הציור בגעגוע לציפור שנעלמה, היא מציירת ציפור שנייה, גם היא שחורה, שכנפיה צמודות יותר לגופה כדי להגביר מהירות בעת הצלילה החדה מטה. 

דיוקן כחול וכאילו כלום

בציור כאילו כלום מעצימה לב את השימוש בציפורים שחורות, הממלאות את המישורים הלבנים בפחם שחור. בציור זה, כבקודמו, הציפורים מהוות מטאפורה למטוסי קרב, ואולי לרוחות מלחמה. כך או כך, הן מתכתבות עם סרטו של היצ'קוק, הציפורים. בסרט, בניגוד לעבודתה של לב, מדובר בלהק ציפורים, ולא בציפור בודדת. במאי סרטי המתח הנודע מנסה להמחיש את הרעיון כי גם עוף תמים, כשהוא מצוי בחבורה ענקית של בני מינו, עשוי להיות מסוכן ואפילו קטלני.

            לב יוצרת מתוך עולמה המציאותי הגלוי והנסתר. עולם זה מבקש לו ביטוי חזותי בניירות הציור. היא ניחנה באינטואיציות אמנותיות בעלות עוצמה, ואלה מביאות אל היצירה רעננות משלה. היא מציירת במנותק מהרובד המודע, ומעידה כי במהלך היצירה אינה יודעת מה יהא בסופה. כאן טמון השוני הגדול בינה לבין במאי סרטים, המתכנן בקפידה כל פרט ופרט ויודע לעשות שימוש נאות במטאפורות הראויות על מנת להקנות לצופה את תחושת הפחד והאימה.

            לב היא אמנית שניחנה באינטואיציות גבוהות, אך אלו אינן קשורות לתעוזה שלה כשהיא ניצבת מול הציור. זו היא, ולא אחרת, גם אם היא מצהירה כי היא יודעת לחצוץ בין הציור לבין חייה. אמנם ליצירה יש חיים משלה, אך כל זמן שלב היא היוצרת, קיים יחס בלתי ניתן להפרדה בין היצירה לבינה.

            בציור דיוקן כחול שלושה דיוקנאות, אחד מהם כחול. הדיוקנאות ממוסגרים בקווי מתאר ישרים הנפגשים בזווית של תשעים מעלות. הדיוקן הכחול מבין השלושה ממגנט את מבטו של הצופה, ומנכיח את עצמו על הנייר כמעין מסכה אנונימית ואינטימית בעת ובעונה אחת. הוא אחד, ויכול להיות כל אחד. הדיוקן ממוקם בצדו הימני העליון של הציור ומאפשר חלוקה של חתך הזהב. הכחול הקר כמו מקפיא את הפנים ומשמר אותם כמעין מסכת מוות. מבחינת הצופה, המראה הכחול הוא סובייקטיבי ואובייקטיבי כאחת, וניתן לפרשנות כפולה: כחול כצבע של עצבות וכחול כתכלת השמים. לשאלתי "למה דיוקן כחול?", היא משיבה: "הוא קרה לי... פתאום אני מציירת פנים. אף פעם לא עבדתי באופן כזה". לב מוכנה להודות שהפנים באים אליה בלילה. היא אינה יודעת איך ומניין.

            לקראת התערוכה הנוכחית עבדה לב בעוצמות שלא הייתה מודעת לנוכחותן בחייה העכשוויים. בין ליל היא נכנסה לתהליך של יצירה שנוצרה בסערת רגשות, ומשום כך התערבבו כל היכולות והמרכיבים החדשים והישנים באופן כה מופלא. הזיכרונות לצד הכאבים, שאותם רצתה לשכוח, נמזגו עם הפרובוקציה הצבעונית ועם שמחת החיים. הדימוי שהיה למופשט, והרישום שהיה לציור. הסמלים הסמויים והנשכחים בתת-מודע יצאו אל האור ויצרו מרקם של אמירות, המתעדות תהליך יצירה של אמנות כאן ועכשיו. זוהי יצירה המאגדת רגש, אינטואיציה ומחשבות מעולמה המודע ומחלומותיה...