 |
 |
 |
|
אלכסנדרפלאץ והחלום של אמיל, |
אלכסנדרפלאץ ומכוניות אדומות, |
אלכסנדרפלאץ: ועוד לא מצאו את הגנב, |
 |
 |
 |
|
המבורגר בנהוף: הסוסים על פסי הרכבת, |
המבורגר בנהוף מקום לאמנות |
רחוב מוץ והבלשים במרפסות המלון, |
 |
 |
 |
|
רחוב מוץ והחברים של אמיל על העץ, |
רחוב מוץ עם ילדים
|
רחוב מוץ פינת רחוב איזנכר: אמיל פוגש את פוני כובעוני, |
 |
 |
 |
|
רחוב מוץ פינת רחוב איזנכר: מחפשים על גגות הבתים, |
נולנדורף פלאץ ושולחן מרחף באוויר, |
נולנדורף פלאץ: הגנב גרונדייס ללא ידיים, |
 |
 |
 |
|
נולנדורף פלאץ עם אופניים באוויר, |
פוטסדאמר פלאץ ממעוף הציפור, |
פוטסדאמר פלאץ: אין ברלין בלי הכיכר, |
 |
 |
 |
|
פוטסדאמר פלאץ ושולחן העץ, |
רחוב פרידריך: הכיסא מסמן את שטולבין, |
רחוב פרידריך והמזוודה הלבנה, |
 |
 |
 |
|
רחוב קייזר עם רוכב אופנוע, |
רחוב קייזר: יוסטי קפה, |
רחוב שומאן 15: כולם מחכים לאמיל, |
 |
 |
 |
|
רחוב שומאן 15: כאן גרה סבתו של אמיל, |
שער ברנדנבורג ושדרות אונטר דן לינדן מאחורי הגנב, |
שער ברנדנבורג ושלוש מכוניות אדומות, |
 |
||
|
תחנת נולנדורף: אמיל נרדם בקרון הרכבת, |
||
|
ברלין של רוני סתר רחל סוקמן ספרו של אריך קסטנר, אמיל והבלשים, ראה אור בשנת 1929, והיה לאחד מספרי הנוער האהובים בעולם. עלילתו מתרחשת בעיר ברלין. ספרו של אלפרד דבלין, ברלין אלכסנדרפלאץ, ראה אור באותה שנה ממש, והפך לרב-מכר מיד עם פרסומו. גיא בראונשטיין, כנר ישראלי המתגורר בברלין, מכהן ככנר ראשון בתזמורת הפילהרמונית של ברלין. רוני סתר מבקרת לעתים תכופות בברלין את בנה הכנר. רוני סתר היא אמנית היוצרת מברלין שלה אמנות מוארת בתוך קופסאות עץ סגורות אך שקופות. הנקודה הפנימית שבה היא נוגעת, נובעת מן האור ומן העניין באמנות שמשרה עליה שהותה בברלין, העיר שבה היא מהלכת שעות ארוכות ביום ובערב, בימי הסתיו והחורף, ואינה יודעת שובע. היא חוזרת אל העיר שוב ושוב, ובכל פעם מחדש מגלה שם את עצמה ואת אהבתה לעבודת האמנות הרבגונית. כל תצלום של כיכר או של צומת רחובות משנות ה-20 של המאה הקודמת, שאותו היא מורידה מן האינטרנט, מעורר באחת את חושיה הציוריים, ומתוך עולמה הדמיוני מופעלת היד, הרושמת עליהם בקלילות מרשימה וללא הרף. היא מקשטת את רחובות ברלין, את גגות הבתים, את המרפסות ואת החלונות בדמויות של אנשים, מצוירים או מפוסלים, בכל הגדלים והצבעים. לעתים היא מתרחקת לתקופת השואה וממציאה סיפורים, שאותם היא מציירת, כמו שוטרים אוחזי כלבים, התרים אחר יהודים. פעמים היא כה שמחה על היותה חופשייה בברלין, עד כי היא נוטלת את החרט ומציירת סוסים על פסי הרכבת, רוכבי אופניים בדרכם לתחנה או קרונות על הפסים. לעתים ההצגות שהיא ממציאה הן תיאטרון בלתי פוסק, המתקיים על במה בלב כיכר, ולפרקים היא מעלה את שחקניה למקומות הטומנים בחובם סכנה של ממש – למשל, אל ענפי עצים בשלכת, כפי שעשתה ברחוב מוץ. סתר משתמשת בתצלומי ברלין הממשית כדי ליצור אמנות משלה ולהפגיש בין המציאות לאמנות. היא מתַפעלת את ברלין שלה כבמה פרטית לרעיונותיה על אודות הציור, הצילום והקולאז'. בשעת בוקר מאוחרת של יום קיץ ישראלי נפתחה דלת ביתה של רוני סתר, וכך נחשפו בפניי יצירות מוארות, שבהן סצנות מבוימות מתוך הספר אמיל והבלשים. בתוך הקופסאות נראו בבירור תצלומים של כיכרות ושל רחובות מוכרים לה בברלין. מקירות הסלון הבחנתי באור אחר שקרא לי, עבודה שלכאורה אינה שייכת לתערוכה הנוכחית חדרה אל תוך עולמי מבלי לבקש רשות, זמן או מקום. המרחק ביני לבין היצירה המצולמת על קיר הסלון הלך והתקצר. "הכול התחיל מאופליה", אמרה לי סתר, "סדרה שנוצרה לפני שבע שנים, ומעולם לא הוצגה. אלה הם תצלומי דיוקן-עצמי מבוימים ומצולמים בצבע שטופל והוחלש עד שנותר תצלום בשחור-לבן בלבד". המפגש עם אופליה היה בלתי מתוכנן ואפילו מפתיע. היא ניצבה מולי בשחור-לבן, שוכבת אנכית בתוך "פיילה" של טייחים, מעין אמבט צבוע בשחור, מלא במים ובצמחי מים. בהמשך הושמו התצלומים בקופסאות אור, ממוסגרות בעץ מולבן. במקור היו התצלומים צבעוניים ונוטים לסגנון האר-נובו של גוסטב קלימט. הצילום התנהג כמו ציור. סתר התייחסה לכל פרט, עלה ופרח כאילו ציירה אותו במכחול. אופליה מייצגת חלק ממחשבותיה ומכתיבתה האקדמית של סתר במסגרת לימודי הדוקטורט בפילוסופיה על אודות תיאוריות בהבנת האמנות. על הצילום חרוטים ציטוטים כגון: "Do I Dare?" (האם אני מעזה?), ולעתים ציטוטים מדרידה ומהיידגר. היא רושמת, חורטת ומציירת את המשפטים המצוטטים. חשוב לה לגעת בחומר, ולהותיר על היצירה את חותמה, את כתב ידה. עד לאותו ביקור בוקר בביתה של סתר דיברנו על נושא התערוכה הסובבת סביב ברלין, על אריך קסטנר, על היותה פסנתרנית ועל הסיבה לנסיעותיה התכופות לברלין. המפגש עם עבודותיה של סתר, הנוגעות בספר אמיל והבלשים, התרחש באמצעות הקופסאות המוארות בנורות לד (LED), כהמשך לקופסאות האור של אופליה. עשרים וחמש יצירות עירוניות, שמקום התרחשותן ברלין, נבחרו לתערוכה. כל אחת מהן נקראת על שם רחוב או כיכר בעיר. סתר מרגישה חיבה למקומות שאותם בחרה, מעצם היותם מוכרים לה. השימוש בעלילת ספר נעוריה על מנת להמחיש את אהבתה לאמנות ולברלין היה מקרי. היא מבקשת להפגיש בין המציאות לבין האמנות, בין ברלין העיר ליצירותיה. היא משתמשת בברלין שלה כבבמה פרטית לרעיונותיה על אודות משמעותה של יצירת האמנות בעת הנוכחית. סתר בוראת את היופי שלה בתוך היופי של ברלין. היא משקיעה את כל-כולה ביצירת סצנה המורכבת מהתרחשות עירונית, ובה משתתפות מכוניות מעופפות לצד אנשים מודפסים ואחרים המורכבים ממשחקי ילדים. היא מתכננת ומארגנת את כולם סביב אלכסנדרפלאץ, בוחרת את הצבעוניות של הדמויות, מתכננת את הקומפוזיציה, מוסיפה עוד מספר רישומים בכתב ידה, ורק אז, כשהיא בטוחה שהכול לשביעות רצונה, היא מדביקה הכול היטב למצע היצירה, המצולם על שקף חלבי, לוקחת את העבודה לבונה הקופסאות, משם לחשמלאי שירכיב את נורות הלד שהפכו להיות כה אופנתיות בשנים האחרונות, ולבסוף שבה אל בונה המסגרות ואוטמת בזכוכית את סצנת החיים באלכסנדרפלאץ. בכך היא מכבה את פתיל החיים וחורצת את גורלם. רק אז, לאחר שכל המשתתפים הפכו לאובייקטים המוצגים לראווה במעין אקווריום, היא מחברת את כבל החשמל ומדליקה את האור על בימת תיאטרון החיים שיצרה. הכתיבה והרישום בתוך העבודות הם חלק מכתב ידה של האמנית, ומבטאים הבזקי רעיונות העולים לרגע ונרשמים לנצח: כגון שם חיבה של רחוב או של ילדה, וגם ציטוט של היידגר או שלה עצמה. ההקשרים נבנים בתוך הסצנה, כאשר האמנית נותנת דרור לתחושות אינטואיטיביות, שיובילו אותה לקו הסיום של בניית הקומפוזיציה. סתר ביקשה לומר דבר או שניים על יצירת האמנות הנראית כתכלית, והיא סיבת קיומה. היא מאמינה כי האמנות תחיה לנצח, ולכן היא משקיעה את מרב זמנה בעשיית אמנות טוטאלית ורבת יופי. כל העבודות בתערוכה מוארות. לכל אחת מן הסצנות המתוארת קשר ישיר או עקיף לסיפור אמיל והבלשים, שעלילתו ריתקה ומוסיפה לרתק דורות רבים של בני נוער, ומקנה להם חוויה של ימים עברו, שחלפו מן העולם ולא ישובו עוד. במבט לאחור נדמים הימים ההם רומנטיים, אם מצליחים להתעלם מן המאורעות שהתרחשו באותה עיר ממש רק שלוש שנים לאחר מכן. במידה מסוימת משתקפת התקופה בראי האמנות שיצרה סתר. העבודות מתארות את ברלין כעיר רוחשת חיים, עם חיי תרבות תוססים, אנשים וילדים יפים ברחובות העיר. (ומי יודע אם שנים מאוחר יותר לא לבשו אותם אנשים ממש את בגדי הצבא הגרמני?). סתר מצליחה להלהיב את הצופה ולהקסימו ביצירותיה, כדי שיוכל לראות את העיר מבעד לעיניה של אמנית ישראלית. I. נולנדורף פלאץ: הגנב גרונדייס ללא ידיים הגרמנים קוראים לכיכר נולנדורף (Nollendorfplatz) בשם החיבה "נולי". אותיות אלה חרוטות ברישום על נייר הצילום. במישור התחתון ניצב ג'נטלמן נטול כפות ידיים, חבוש מגבעת ולבוש במעיל שלושה רבעים. מגבעת נוקשה היא תו ההיכר של "הגנב גרונדייס" (מי שברכבת לברלין גנב לאמיל את הכסף, שצריך היה להביא מאמו לסבתו, בעת שנמנם לרגע קט). אמיל מגיע לברלין באותה רכבת שבה נוסע גם הגנב. כיוון שהוא חושד בו, הוא יורד בעקבותיו ומתחיל לבלוש אחריו לכיוון כיכר נולנדורף. האופניים מסמלים את בת דודתו של אמיל, פוני כובעוני (כפי שתורגם שמה הגרמני), הממתינה לו בתחנת הרכבת נולנדורף פלאץ. רישומי האופניים, כיתוב המילה "נולי" בגרמנית, אמיל ופוני – כולם נעשו בטכניקה של חריטות במברג, בחרט או בכלי המשמש רופאי שיניים. הרישום החופשי מוסיף לתחושה התלת-ממדית של העבודה. II. פוטסדאמרפלאץ ושולחן עץ שם משפחתו של אמיל הוא טישביין, שפירושו בגרמנית רגל של שולחן. בעבודה זו מופיעים סוסים המתפקדים ככלבים. סתר דמיינה כי האנשים האוחזים בכלבים מחפשים את הגנב. בספר, אמיל וחבריו מחפשים את הגנב. בסצנה זו נראית מן הגב אישה עם מזוודה, כולה בלבן, ככל הנראה יהודייה העוזבת את העיר. נושא השואה יופיע בהמשך גם בעבודות אחרות. מימין נראית קבוצת גברים במעילי שלושה רבעים שחורים ובמגבעות שחורות, צועדים על המדרכה בכיוון ההפוך לכיוון נסיעת מכוניות המרצדס בנץ השחורות, שיוצרו בגרמניה בשנים 1926/7 על ידי חברת דימלר (Daimler AG) ושימשו את חברת הדואר, את המשטרה, את חברות המוניות ואת עשירי התקופה. הדמות האוחזת בידה מזוודה לבנה, מסמלת את גרונדייס הגנב. אמיל טישביין מזוהה על פי שולחן העץ, המסומן באמצעות כפיסי עץ אמיתיים. אמיל השקוף יושב לשולחן. כיכר פוטסדאם כלל אינה מופיעה בספר, אבל "אין ברלין בלי פוטסדאמרפלאץ", אומרת סתר. כשהיא פוסעת ברחובות העיר ברלין, צצים במוחה הקודח מראות, מחשבות ודמויות שעמהם היא יוצרת רב-שיח הלוקח אותה אל עולמות דמיוניים, ואותם היא צובעת במכחול או רושמת בעיפרון על נייר בפנקס הסקיצות. III. רחוב מוץ עם ילדים הסצנה לקוחה מן הפרק "סיכה דוקרת לפעמים עוזרת", המופיעה לקראת סוף הספר אמיל והבלשים, כאשר מתקרבים ללכידת הגנב. בסצנה זו שיתפה סתר כמעט את כל גיבורי העלילה: פוני כובעוני נמצאת בפינה השמאלית הקיצונית, כמעין בובה לבנה עם כובע, ללא האופניים. הגנב מסומן כדמות גדולת-ממדים יחסית לכל הדמויות הצבעוניות. הוא ניצב כדמות שקופה במרכז הסצנה. אמיל, גיבור הסיפור, מופיע כדמות כחולה העומדת על שולחן מצויר (רישום על שקף), ראשו מתנוסס מעל ראשיהם של שאר המשתתפים במרוץ לתפיסת הגנב. עבודה זו, המתרחשת אף היא בכיכר נולנדורף, ממחישה את כוחו של ההמון. זוהי סצנה עתירת ילדים. על פי הספר – כשמונים או תשעים מהם התקבצו לתפוס את הגנב. כוחם של הילדים מפליא ומפחיד כאחת. עושר צבעוני נדיר מאפיין את עשרות הדמויות שיצקה סתר עבור סצנה המונית זו, ומגוון הצבעים שבחרה מעצים הן את תחושת הריבוי והן את חגיגת ניצחון הטוב. IV. המבורגר בנהוף מקום לאמנות מבנה תחנת הרכבת המבורגר בנהוף משמש כיום כמוזיאון לאמנות עכשווית, וזהו המקום הראשון, שבו מבקרת סתר בכל פעם שהיא מגיעה לברלין. בתצלום נראים היטב פסי רכבת, המסתיימים בנקודת מגוז בתוך מבנה התחנה. בספר אמיל והבלשים מוזכרות פעמיים רכבות סוסים: בפעם הראשונה, קרון עם סוס אחד בעיר הולדתו של אמיל, נוישטאט (היא דרזדן, שהיא גם עיר הולדתו של כותב הספר, קסטנר); בפעם השנייה בחלומו של אמיל, כאשר הוא נרדם ברכבת וחולם על רכבת המובלת על ידי תשעה סוסים. כיוון שסוסים ורכבות הולכים יחדיו בסיפור, החליטה האמנית להציב אותם בשורה לאורכם של פסי הרכבת, היוצרים שני קווים אלכסוניים הנפגשים בתחנה. את הסוסים היא מדפיסה בתלת-ממד, בשיטה טכנולוגית חדישה ובחומרים פוטו-פולימרים שקופים. בתצלום הישן של התחנה נותרו חמש דמויות אנושיות במרכז הסצנה. נקודות הצבע היחידות בעבודה מקורן בבובות קטנות של נערים נושאי תרמילי גב. שניים על הגגות ושלושה ברחוב, בדרכם לתחנת הרכבת. V. אלכסנדרפלאץ ומכוניות אדומות כיכר עיר זו, המכונה על ידי הברלינאים "אלכס", שימשה מאז ומעולם כמרכז עירוני חשוב. בתצלום עצמו השאירה סתר בצד ימין את חותמת הצלם שצילם את הכיכר בשנות ה-20 של המאה הקודמת. לפי עלילת הסיפור, אמיל והחברים נסעו למטה המשטרה באלכסנדרפלאץ, ולכן בעבודה מופיעות במישור האמצעי, משני הצדדים, מכוניות אדומות עם גג פתוח. הכיכר הומה בני אדם – את רובם יצקה סתר, והיתר נקנו בחנויות. גם כאן היא מציבה דמויות על גגות הבניינים, והן מהוות נקודות צבע ורודות, המשלימות את הקונצרט העירוני המעגלי של אלכסנדרפלאץ. הצבע הוורוד, שכמעט ומתמזג עם השמים, מהווה סיום אופטימי לספרו של אריך קסטנר, ומשמש כהזמנה לחיבור בין אמנות המאה הנוכחית לבין אמנות האר-נובו.
|