פרח הפוקסיה, כשם הגוון שאת שמו נושאת התערוכה, הוא פרח אקזוטי שמוצאו באיים הקריביים, אך רוב זניו מצויים באמריקה הדרומית. הפרח נראה כפעמון, וחלקו הפנימי שונה בצבעו מחלקו החיצוני וכמעט תמיד משלב גוונים עזים של סגול, אדום או ורוד.

בעבודות שיצר יואל ברקן לאחרונה (2012-2011) ניכר השימוש בוורוד בוהק, שחוזר על עצמו בכפייתיות. היום, כך הוא אומר, יש לצבע חשיבות מכרעת בעיצוב התהליך היצירתי שלו. את גון הפוקסיה אימץ בתחילה מפריחת כליל החורש ליד ביתו, אך משיכתו אליו יצאה משליטה, והוא חש שהצבע השתלט עליו. לעתים, אומר ברקן, הוא מנסה ממש לברוח מהשימוש בו, אך אינו יכול לחדול מכך.

ברקן אינו מונה מקורות השפעה ייחודיים ומובהקים על יצירתו, אך מספר שהוא שואב מחיי היומיום שלו, מביקורים באופרה ובמוזיאונים ומהמראות הנשקפים אליו בנסיעות התכופות ברכבת מנהריה לתל אביב ובחזרה. מכל מקום, ניכר שהטבע המקיף את ברקן במקום מגוריו הוא מקור השראה מרכזי. האמן פונה לצורות שמקורן בטבע ומושפע מדימויי חיות וצמחים מהמציאות החקלאית המקיפה אותו. הצורות האורגניות, החומרים הארציים ושילוב הטקסטורות נראים בתחילה כאילו הם חלק מסביבה מציאותית, אך התבוננות מדוקדקת מלמדת שברקן מצייר כמו צלם שעושה זום-אין על בקטריות, אמבות, יצורים מעולם תת-ימי, זוחלים ודו-חיים הלקוחים מזיכרון פרטי, ספק מדומיין.

בצד הבחירה המדוקדקת בפרטים או ביצורים שאינם נראים לעין בלתי-מזוינת, ניכרת גם התבוננות רחבה בהרבה בזום-אאוט על העולם כולו, כמעט עד כדי ריחוף בחלל או במעמקי המצולות, ללא עוגן או קרקע בטוחה. עבודותיו של ברקן משקפות אפוא את המתח שבין דימויים השאובים מהמציאות ובין הציור המופשט המתקיים בתוך עולם של צורה וצבע בלבד. מתח זה מעלה שאלות בדבר היכולת להפריד בין שני קצוות אלה, ויתרה מכך – בדבר נחיצותו של האחד כדי לאפשר את קיומו של האחר.

מקור השראה נוסף, שברקן מהסס להודות בו, הוא האמנות היפנית, ובעיקר חיתוכי העץ היפניים. אסתטיקה זו – של משטחי צבע תחומים בקווי מתאר מודגשים שמפרידים בין מרכיבי הציור, בשילוב קפדנות ותשומת לב לפרטים – חדרה אל המערב בסוף המאה ה-19 והשפיעה מאוד על אמנים מערביים מהשורה הראשונה. לדברי ברקן, הוא מתפעל מהאמנויות היפניות, ולכן ייתכן שהן השפיעו עליו, אך לא במישרין. כך או כך, משטחי הצבע הגדולים, הצבעוניות העזה והקוויות המודגשת הם כמה מהגורמים המקנים לעבודותיו של ברקן נופך ילדי. עם זאת, הוא נמנע מלהציג לצופה נרטיב או עוגן ויזואלי כלשהו שיאפשר לו ליצור הקשרים ברורים מאליהם.

השימוש בצבעי זכוכית מאפשר לברקן ליצור תחילה את הצורה ולצקת לתוכה צבע שקוף, וכך לחפש את האיזון שבין צורה לצבע. ראשית הוא מגדיר את הצורה, ורק אז מעיר אותה לחיים על ידי הטענה בצבעוניות עזה, מלאת חיוניות ודומיננטית. אפשר לראות בעבודותיו דימויים צורניים וצבעוניים שיכולים להתפרש גם כשפת סתרים או כסימני דרך. הצופה מוזמן להצטרף למסע לא מחייב של צבע, צורה וחומר ולזרום מבד הציור אל עולמו שלו האינטימי.

ביודעין או שלא ביודעין, ברקן נוהה אחר האקזוטי, אם אלה מסכות אפריקאיות על שלל צורותיהן, אלמנטים מהתרבות האבוריג'ינית והאפריקאית, שימוש בחצץ מסביבתו הביתית או צבעוניות עזה שמזכירה אמנות נאיבית ודרום אמריקאית. ברקן חי מחוץ לסצנה התל אביבית, והוא בעצם צרכן תרבות ללא גבולות גיאוגרפיים, לא פנים-ארציים ולא בינלאומיים, כמו שמלמד העניין הרב שלו בתרבויות מרחבי העולם. הרקע התרבותי של ברקן, חוויות ילדותו בצל זוועות מלחמת העולם השנייה, עיסוקו בחינוך הדורות הבאים כמורה להיסטוריה ולתיאטרון, המרחק הפיזי ממרכז העשייה התרבותית בארץ – כל אלה הופכים אותו לדמות ייחודית בשדה התרבות המקומי. בנסיעותיו ברכבת לתל אביב חווה ברקן את המעבר ממרחבים פתוחים להמולת העיר, ובשובו, המרחק מהמרכז מאפשר לו לעבד את התרבות, פרי יצירתה של חברה אנושית חושבת, אך להישאר קשוב לטבע שסביבו ולשדות והמטעים המקיפים אותו, שגם הם שילוב של הטבעי עם התערבות אנושית המסדרת ומארגנת את הדברים.

יואל ברקן נולד בבריסל, חי ויוצר בחניתה.