| <הקודם | הבא > |
 |
 |
 |
|
מתוך סידרה מספר
2,
2012-2013, |
מתוך סידרה מספר
3,
2012, |
מתוך סידרה מספר
4,
2012, |
 |
 |
 |
|
מתוך סידרה מספר 6 (ג),
2013, |
מתוך סידרה מספר 6 (א),
2013, |
מתוך סידרה מספר 6 (ב),
2013, |
 |
 |
 |
|
מתוך סידרה מספר
5(א),
2013, |
רישום בחלל,
2013, |
מתוך סידרה מספר 1,
2012-2013, |
|
יוצאת מהכלים - אורנה בן-עמי חנה קופלר הנרטיב כמוליך אוטוביוגרפי טבוע במכלול יצירתה של אורנה בן-עמי. זהו המפתח להבנת תהליכי עבודתה ונקודת המוצא, שממנה התגבשה שפת הפיסול שלה. בתערוכה זו היא מפתחת ניב נוסף, הבא לידי ביטוי בשילובים בין פיסול לבין רישום בפחם. גם הפעם היא מספרת סיפור. נקודת המוצא היא המטבח של אמה. היא מציגה שלושה פרקים באותו נושא: מיצב סירים, סדרת פסלי ברזל שעברו צמצום חומרי עד שהפכו לרישום בחלל, וסדרה נוספת, שבה היא משלבת פיסול בברזל עם רישום על מצעי גבס קטנים. מיצב הסירים הוא בבחינת מחווה לאם, שגאוותה באה לידי ביטוי גם בסיר האוכל. עם זאת, המטבח היה גם מקור לקונפליקט בין מרק העוף החמים והפגנת אהבה באמצעות הזנת בני הבית והאורחים, לבין מידת הזהירות מפני אכילת יתר והתראה מפני השמנה חלילה – עירוב של דאגה והגנה, נתינה ומניעה, אשר דרו בכפיפה אחת בתוך סיריה. הבית בכללותו היה המרחב הטבעי שבו נתנה האם ביטוי ליצירתיות שבה נתברכה. ניחוח תבשיליה ומגע ידה האמנותי, שניכרו גם במעשה רקמותיה, נותרו בתודעתה של בן-עמי כסמן דרך שממנו היא ממשיכה הלאה. הסירים במיצב מגוונים בצורותיהם ובמשמעויות המשודרות מהם. האישה כמְכל היא נקודת מוצא בעלת קונוטציות פמיניסטיות, וממנה נובעות הצורות שמעניקה בן-עמי לכל סיר וסיר. היא נותנת סימנים בכל סיריה: סירים נעולים, סירים בהיריון, סירים קרועים, סירים רקומים, סירים מתוקנים, סירים מוטלאים ועוד. בכל מגע ידה ניכרת השאיפה לתיקון, להשבת הדברים למקומם. היא עושה זאת באמצעות פירוק הישות השלמה ואיחויה מחדש. השבר, הפירוק והתקווה לתיקון השבר, להשבת שמחת החיים, ליכולת להעניק אהבה ולארח, מגולמים במיצב העוסק בעקבות ובסימנים, בעולם מחוק שהותיר אחריו זיכרונות רבים, טובים ומעיקים כאחד. העיסוק במטבח, שהוא "נשי" ביסודו, והביטוי שהוא מקבל בידיה המרתכות את הברזל, מאיר את הקוטביות שבין החומר הקשה, הגברי, לבין המקומות הרכים, הנשיים, שאליהם מובילה בן-עמי את יצירתה לאורך כל הדרך. בסירים – חלקם מפוסלים, חלקם "רדי-מייד" מעובדים, היא נותנת סימני זיהוי שנלקחו היישר מנפשה פנימה. בסדרת פסלי הברזל המינימליסטיים היא מתארת כלים שונים בקו מתאר המדגיש את האין לצד היש המרומז. הקו המפוסל והחלל שלצדו יוצרים כלי מרוקן מצורתו הפורמאלית שהריק מהדהד בו כנעלם/נוכח, שצורתו המלאה נשלמת כיד הדמיון המונחה מתוך נימי הרגש. בסדרה השלישית יצרה בן-עמי מעבר בין מציאות לדמיון באמצעות לוחות גבס שעליהם שילבה אלמנטים פיסוליים בצורת כלים ומגבות "רכות" מברזל, עם רישומי פחם המשלימים את הפונקציות הנעלמות של מרכיבי האובייקט הפיסולי. זהו רישום בברזל הנוגע ברישומי פחם. הם מעצימים זה את זה חרף ממדיהם הצנועים. אורנה בן-עמי יוצרת גרסאות משלה לכלים יומיומיים. היא מפקיעה את האוביקט הבודד מהקשרו הסביבתי ובוראת סביבה חדשה שעוצבה לכלל מערך מאורגן, המזמין את הצופה לחדור אל מהות הכלי ולא רק להתבונן בו כמוצג בתערוכה. היא יוצרת אמירה אסתטית ייחודית, אך גם אמירה רגשית. העברת הכלי הפשוט מן המטבח הביתי אל חלל הגלריה מעניקה לו לגיטימציה. בכך היא מבטלת את הגבולות השגורים שבין יצירת אמנות ובין הסביבה, בין טריוויאליות לבין מתן משמעות. החוויה המרכזית צומחת בעבודות של בן-עמי מתוך טבעם של האובייקטים, מה שיוצר מרחב חזותי שממנו נשקפים שלושה שדות צפייה. אפשר לראות ביצירתה עיסוק אישי באובדן יקיריה, בזיכרון היחד ובריק שנותר מהדהד בכל גריעה שהיא מפעילה על כליה. המקום הבסיסי שממנו נובעת יצירתה של בן-עמי היה ונותר הבית: בית על שלל מרכיביו – הן כמרחב מוגן ומגן והן כזירת התמודדות עם צדם העצוב של החיים. גם כשעסקה בחסרי-בית או בנדודים היה הבית נקודת מוצא ומשאת נפש. זהו המקום שבו דרו בכפיפה אחת חיים ומוות, שבו הפכו החפצים לעדות, לגל-עד שיוותר גם אחרי לכתה ויספר את סיפורה.
|