עירית יציב

מגו(נ)דרות

עירית יציב יוצרת תחביר. היא מפרקת ומחברת צבעים ותכנים, מאחדת בין אומנות, אמנות, עיצוב, אופנה ותקשורת, מהפכת היררכיות ומעלה לדיון את יחסי הגומלין שבין הפוליטי לוויזואלי. חומרי העבודה שאובים מן השפה הוויזואלית המציפה אותנו. הם מייצרים מנעד הנע בין קיטוע להרמוניה, בין טונאליות לא-טונאליות.

בהכניסה לעבודות חומרים חוץ-אמנותיים, כגון קטעי עיתונות, דפי מגזין, פרסומות וטקסטיל, מתכתבת יציב עם סגנונות הפופ-ארט והדאדא. אך בעוד זרמים אמנותיים אלו לא פעלו מתוך ערכים אסתטיים טהורים, אלא מתוך הקשרים סביבתיים הזרים ליצירה עצמה, יציב משתמשת ברדי-מייד כדי לחזור לערכים אסתטיים מסורתיים: לצבע ולחלל. "אני מנסה כל הזמן ללכוד את שלל הדימויים הסובבים אותנו, למשטר ולעבד אותם".

הבגד או גזיר הנייר משנה את משמעותו השגורה ועוטה משמעות חדשה. הדמות, הפרסומת והמילה משמשות כצבע וחוברות יחדיו לכלל מ בע אישי וסובייקטיבי, שבמסגרתו הצבע הוא האמצעי הבולט ביותר לביטוי מציאותה הפנימית של האמנית. יציב מבקשת לגשר בין שתי גישות אמנותיות מנוגדות: האחת שואפת לבטא את החזון הפנימי הרגשי והאימפולסיבי של האמן, והאחרת – לשקף תרבות וליצור שינוי בערכי החברה. היא מחברת בין שני מעגלים הנתפשים בחוויית הצפייה כנבדלים: חיי היומיום והאמנות. השתתפותה של יציב עצמה בעבודה ושיתוף הצופה באמצעות מראות, המשקפות את דמותו ומצרפות אותו לקולאז', מבטלים את ההבחנה בין התבוננות בדבר לבין היות חלק ממנו, בין אובייקט לסובייקט.

חלל התערוכה מאחד בין הצופה, האמנית והעבודות המוצגות, בין דו-ממד לתלת-ממד, בין קולאז' של מאטיס, פרסומת לספה ותמונה חדשותית. יציב מייצרת צירופים המעוררים תחושת דיסוננס. כך, למשל, שם התערוכה, " Pretty Girls Make Grills ", המופיע באחד הקולאז'ים וגזור ממודעת פרסום, מתחבר לממשות יומיומית ויוצר אידיאה מגדרית ואסתטית – מגודרות-מגונדרות. הדיסוננס נמתח כחוט השני, אך מתגשר באמצעות ההרמוניה שבחיבורי הצבעים.

על ידי ביטול ההפרדה בין חיי היומיום לאמנות, שיבוש ההיררכיה בין אמנות גבוהה, אנטי-אמנות ומוצר צריכה פתייני ומציאת איכויות אסתטיות במה שנתפש כנמוך, מבקשת יציב להרחיב את גבולות האמנות ולטשטשם.

ערוד, האוהבת לשגות בחלומות ולצייר יערות פורחים, הבחינה כי אינה מצליחה לחבר את הפרחים לענפי העצים, והם נותרים מנותקים על הבד. רק לאחר הפסקת האש האחרונה שבה אל הסטודיו שבביתה (בימי המלחמה עבדה במקלט מוגן בשכונת נווה צדק, בסטודיו של חברתה האמנית, אריאלה וידזר), וציירה נוף ירוק עמוק, ואור נראה בקצה המנהרה.