בתום החורף בא האביב

רחל סוקמן

עד כמה פרדוקסלי הוא, שכל הדימויים בתערוכתה הנוכחית של תלמה נבו, "פולחן האביב", מסמלים באופן זה או אחר את המוות. חיים ומוות הם מסמנים הפכים, אך אין מוות, אם לא היו שם קודם חיים; כמו התחלה וסוף. כמו האל המיתולוגי יאנוס בעל שתי הפנים – לכאן ולכאן, לפנים ולאחור – המסמל את השערים: שערים נפתחים ושערים נסגרים; מבט אל העבר ומבט אל העתיד.
הדימויים בתערוכה נוצרו בהשראת המציאות, הנשקפת מבעד למסכי הטלוויזיה, בהם תצלומי שורת גופות של ילדים קטנים, ששאפו גז כימי, המוצגים בתערוכה עטופים בלובן. לצדם מוצגים שלושת פסלי האל יאנוס מן המיתולוגיה, מיצב בנושא הפייטה כדימוי של חמלה, כאב וצער על מות ישו, ציורים של מסכות מוות צבעוניות, חישוק ברזל ובטון המסמל הרס.
לדברי האמנית, "העבודות בתערוכה נוצרו בהשפעת אירועי האביב הערבי, צוק איתן והמלחמות הרבות, המלוות את חיינו בארץ ותובעות קורבנות אדם".
תחילתו של פולחן האביב אינו ביצירה המוסיקלית, שכתב המלחין איגור סטרווינסקי בראשית המאה העשרים, אלא במנהג פגאני קדום שהתקיים בשלהי החורף: זקני השבט היו יושבים במעגל וצופים בנערה צעירה, ש"נבחרה" לרקוד את עצמה למוות כקורבן לאל האביב. המלחין היה מודע לפולחן העתיק. במשך שנים רבות בוצעה יצירתו כמופע בלט מרהיב ומרטיט, אך גם מעורר התנגדות וסלידה. במוסיקה המופלאה של "פולחן האביב" הונצחה מחדש הזיקה שבין מוות לחיים, בין חורף לאביב, בין סיום להתחלה. צירוף הפכים זה גרם להיסטוריונים לחזור על השימוש במילה "אביב" בבואם לתאר אירועים היסטוריים, כמו "אביב העמים" באירופה של המאה ה-19, שגם בו המוות והשכול היו תוצאה של השאיפה להחלפת שלטון מסואב בשלטון הוגן וצודק יותר. המחיר של אותה קדמה היה קרבות עקובים מדם, והמילה "מוות" הייתה קשורה קשר הדוק לזיכרון שנותר מאותם אירועים של "אביב העמים". אף המאה ה-21 תרמה אביב היסטורי משלה – "האביב הערבי", שהחל בתוניסיה בסוף שנת 2010, ובא לידי ביטוי בגל של מעשי התקוממות, מחאה ואלימות בהיקף חסר תקדים בעולם הערבי וברחבי מדינות ערב ושכנותיה, והוא נמשך עד עצם היום הזה. יש המכנים אותו "החורף הערבי", והוא ממשיך לזרוע הרס ומוות בכל מקום שאליו הוא מגיע. ולנו לא נותר אלא להמתין לבוא האביב.