נולדתי במחנה העקורים ברגן בלזן, בת בכורה להורים ניצולי שואה. גדלתי ברמת גן, שבויה בין הרצון להיות צברית, כמו חברי הוותיקים, לבין הבית, שהזכיר לי תמיד את היותי עולה חדשה .
עבודותיי עוסקות, רובן ככולן, במפגש בין החיים והמוות; בשבריריות החיים; בגוף האנושי ההולך ומתכלה; בשכבות המתקלפות, ספק-מתות, ספק-מתחדשות; המשפחה החסרה והשבר הגדול – האין סבים וסבתות; הצל המעיב על שמחת החיים; הילדות שנעה בין "נורמליות" לבין היפוך תפקידים; אובססיה שהופכת את הקרביים, אך מהווה גם כוח מניע ויצירתי.
העיסוק במקום הכואב, המשיכה למקום הטראומטי והפיכתו למושך ולאסתטי באמצעות המצלמה, הם המאפשרים, מבחינתי, את הטרנספורמציה. כך ליוותה אותי המצלמה עשרים וארבע שעות ביממה במשך תשעה חודשים, כשבן זוגי חלה ודעך אל מול עיניי, והפכה את האסתטיקה של המוות, את הזמן השאול של הגוף האנושי המתכלה, למנוף של חיים ושל יצירתיות.
מבעד לשברים בחלון, לגוף החי, לצמח המת או לשלדי החיות, אני ספק נוגעת בפצע המדמם, ספק מתרחקת ממנו. אני חושפת טפח, אך לא עד הסוף. אני מתקרבת, מציגה את הפגום, אך מקפידה לשמור על הצד האסתטי, מתבוננת על יופיים של דברים שאינם מושלמים, דברים שהם ארעיים וחסרים.
דבי מורג
|