ללכת שבי אחרייך

רחל סוקמן

ללכת שבי אחרייך,  
לנשום את השמש הצורב,
לחלום אותך מול שמייך,
לכאוב אותך ושוב להתאהב.

לשאת חלום מבטן, מדורות,
לשאול באביבייך נחמה,
לחיות על פני ובתוכי האדמה  
הנוראה והיפה הזאת.

-- אהוד מנור

מאז ומעולם הלך לבה של רחל עזרא שבי אחר המרחבים. מתוך רצון לשמר את יופיו של הטבע, היא יוצאת מדי יום למסעות קצרים בחיפוש אחר מראה השדות המוכרים ביבנה של שנות ילדותה. כתב ידה האמנותי של עזרא ניכר במרקם הרגיש והצפוף של הצמחייה, שבאמצעותו היא מביאה לידי ביטוי את מסורת הרישום מן הטבע של ציירי נוף ישראלים, דוגמת אנה טיכו וליאון אנגלסברג.

המציאות, הנרשמת על בדי הציור, משוכתבת בתנועות קצרות וקצביות, שתחילתן בעץ או בשיח רחב-ממדים וסיומן בצורות מרומזות, העשויות בנגיעות עיפרון או עט מהירות ובוטחות. באמצעות מערכת הגוונים והכיוונים שהיא יוצרת על מצע הציור, מוליכה האמנית את עין הצופה אל עומקם של הנופים הפרושים לפניה. בשלבים מאוחרים יותר של מעשה הציור היא מוסיפה לטבע פרטים מדמיונה הפורה להשלמת המבנה הציורי, מתוך רצון להפיח בו משהו משל עצמה, מנשמתה הפיוטית, פרט לתיאור האמת הצרופה של הטבע. תחושת הקִרבה אל מעשה הבריאה מתעצמת מעצם הבאת המנחה הצנועה – האופן המדויק שבו היא רושמת כל קו וקו.

פעמים תנסה עזרא להכיל את צבעוניות גוני האופק, בפרט בציורי הנוף העשויים בשמן על בד. כאן תעבור למשיכות מכחול ארוכות, רכות ומלטפות, בבואה ללכוד את תמצית הנוף, כאשר שדות העמק נפרשים אל האופק. במיוחד מעניינות אותה נקודות המפגש, המתרחשות בכל פעם מחדש על הבד: שמים וארץ מתחברים להם יחדיו באופן מושלם, בגוונים רכים, המשתנים על פי עונות השנה ושעות האור, מהנץ החמה ועד לשקיעתה באור הגנוז. עזרא מפליאה לתאר, בעדינות אין קץ, את שינויי האווירה. בציורים ליריים אלה באות לידי ביטוי יכולותיה האסתטיות של האמנית בבחירת גוונים ובני גוונים, בהירים ועמוקים כאחת, שיביאו את השמים ואת האדמה לידי אחדות מושלמת, עד כי לא ניתן יהיה להפרידם. הרוך הצבעוני שפוגש הצופה על בדי הציור מבטא את אישיותה הצנועה של עזרא, את נועם הליכותיה, את טון דיבורה הנמוך. בד בבד, אותו שקט מסמל גם את נחישותה ואת עוצמות הרוח והנפש שיש בה, גם לאחר שהִכה בה הגורל והיא איבדה את בן זוגה לחיים, שנפטר ממחלה. היא נותרה לבד, אך לא בודדה, ולימדה את עצמה להמשיך וליצור מדי יום ביומו על בד חדש במקום חדש. מחויבותה לציור בפרט ולאמנות בכלל פרצה ממנה כמעין איתן, הממשיך לנבוע כל ימות השנה.

התערוכה הנוכחית מסכמת עשור של יצירה. אחד הנושאים האהובים על עזרא הוא, כאמור, מראות יבנה, במיוחד בשנים האחרונות. היא חשה צורך לתת ביטוי למרחב המשתרע שבין ביתה במושב בן זכאי לבין בית ילדותה ביבנה. היא רושמת את מראות הדרך המובילה לתל יבנה. עזרא קוראת לדרך הזו "הדרך אל העיר הירוקה", שאותה היא עושה ברגל. "זהו מסלול קבוע", מעידה האמנית. "אפשר תמיד לתפוס אותה בדרך זו", מוסיפה בתה, סמדר. "אמנם הדרך עברה שינויים. עד לפני כשמונה שנים היו כאן פרדסים, ולאחר מכן שדות אבטיחים, ועכשיו נותרו רק השבילים, המובילים אל בית הורי ביבנה". סדרה זו של רישומים נעשתה בעט פיילוט שחור וכחול על בד.

ציורי קו האופק בים המלח נוצרו בעקבות תצלומים שצילמה עזרא כדי לשמר את זיכרון הצבעוניות המסוימת בשעת הצילום. בציורים הקטנים, שנעשו בחדר המלון בים המלח בעקבות התצלומים, ניכרים שינויי הטונים של הצבעוניות בחוץ, המבטאים את יופיו ואת יחודו של המקום ואת המפגש של מי הים עם השמים. כאשר שבה האמנית לסטודיו שלה בכפר, ציירה בהשראת ציורים אלה את העבודות הגדולות: לכל עבודה קטנה יש עבודה גדולה מקבילה, ולמעשה ניתן להציגן כצמדים. התקריב (זום אין) הצילומי נשמר במצלמה במצב זה, כפרט בהגדלה, ומתוכו מתייחסת עזרא לצבעים, שכמו נמסים זה אל תוך זה.

סדרה נוספת של תצלומי קו אופק, שבה נפגשים שדות ורקיע, בוצעה בקרבת ביתה, בנופים המוכרים של סביבות יבנה, מחוץ לאזורים הבנויים. בציורים אלה, בשמן על בד, מתחה האמנית את גבולות הציור לרוחב, ויצרה ציורים אופקיים ארוכים במובהק. את המראות של אינסוף גוונים, המשתנים בכל רגע ורגע מול עיניה, תיעדה וציירה ללא הרף, ובכל ציור אכן ניתן לחוות את שינוי הגוונים, מזריחה ועד שקיעה.

רחל עזרא נולדה ביבנה בשנת 1956, וכיום חיה ויוצרת במושב בן זכאי. היא למדה אמנות במכללה האקדמית לחינוך תלפיות בתל אביב ובסדנה לציור ולרישום בירושלים מייסודו של האמן, ישראל הרשברג, וכן השתלמה באמנות איטלקית במסגרת סדנת קיץ באיטליה. עבודותיה הוצגו בתערוכות קבוצתיות רבות. במרוצת השנים הושפעה עבודתה במיוחד מן האמנים הישראלים אליהו גת, משה רוזנטליס וישראל הרשברג.