אמנות פרובוקטיבית – לייט+
תחושת מועקה מבעבעת זה זמן מה במציאות החיים בישראל. נושאים מטרידים כמו איכות השלטון וחסך בדוגמא אישית של מנהיגים וקובעי המנהל התקין בכל גווני הקשת- אני תוהה מדוע לא באו לידי ביטוי משמעותי באמנות החזותית.
לאחר יציאתו לאור של גיליון מס. 60 של כתב העת טרמינל הדן באותו נושא של התערוכה, הצעתי לחלק מהאמנים שהשתתפו בו, וכן לאמנים אחרים, להשתתף בתערוכה בגלריה משרד בתל אביב, בשם אמנות פרובוקטיבית לייט + ולהציג עבודות שיבטאו את חוסר הנחת ממצב האומה בעיקר בנושאים של מוסר, חברה, מגדר ואיכות השלטון.
בתערוכה משתפים עשרה אמנים ואמניות ישראלים הקוראים תיגר על המציאות של ראשית המאה ה- 21 בארץ ובעולם – מציאות הזועקת לשינוי ולמימוש חשיבה עצמאית.
רפי דייגי - יצירותיו של האמן רפי דייגי בתערוכה הנוכחית, משקפות את המצב הבעייתי והכואב של הקהילה ההומו לסבית בארץ. מתוך כוונה לנער את מסלולי החשיבה המקובלים, הוא מוחה על חוסר השוויון בארץ בין הומואים לסטרייטים בנושא אימוץ ילדים. האמן מציע לאנשי הקהילה להעדיף אימוץ של ילדים בחו"ל , על פני פנייה לאימהות פונדקאית. דייגי, שחי עם בן זוגו מזה 42 שנים, מציע עוד רעיון למימוש: "כפי שחייבים להוציא רישיון נהיגה על מנת לנהוג, כך כדאי גם לחייב ברישיון להורות על מנת לגדל ילדים." האמן גם מעלה את השאלה : מה היה קורה בעולמנו אם גם גברים היו יכולים להיות בהריון ? לדעתו העולם היה שוויוני יותר, ואולי גם נכון יותר?
את חלומו על גברים בהריון הביא לביטוי ביצירה פיסולית בשם: "במזל תאומים" בה מוצגים שני גברים בהריון ואליהם קשור בחבל הטבור התינוק שהביאו לעולם.
דפנה טלמון - כמה שערות בבית השחי הציתו בבית הוריי מלחמה, ואלה הפסיקו לדבר אִתי. זה פרובוקטיבי, הפלומה הזו. אני תוהה, אולי אשאיר ביד אחת בלבד. רק חצי פרובוקציה.
רוני סתר - בתוך תצלום של כיכר בעיר ברלין, שנלקח ממאגר התצלומים של רפובליקת ויימאר (1919–1933), מושתלים רישומים ידניים של דמויות, שאולי לא היו שם, אך עשויות היו להיות. הרישום קורא תיגר על ה"אמת" העובדתית ומערער אותה באמצעות פרובוקציה.
שוש ישראלי - העבודה, מתוך הסדרה הברברים הנאורים , מבטאת כעס, סלידה ותסכול מן העולם הקיים. היא נוצרה תוך שימוש בכוח פיזי ובחומרים ישירים ונגישים. הדמויות גרוטסקיות, מוגזמות ודמיוניות. הן מייצרות נוכחות נשית חזקה בעולם אפל וקודר.
תמר סימון - יצרתי קולאז' של דמויות שונות, מעולמות שונים ומזמנים שונים, המוכנות לפרוץ מתוך המבנה הסוגר עליהן וכולא אותן.
תלמה נבו - האיסור "קול באישה ערווה" לקוח מן התלמוד (הן הבבלי והן הירושלמי). יצרתי שלושה מְגִנֵּי תחתון, המסמלים את ימי הנידה והטומאה, אך גם את הפוריות, את הפריחה ואת דם החיים. הכנפיים סגורות עדיין, אך נושאות בחובן את הפוטנציאל לגדילה, לשחרור, לחירות. העבודה אינה ממוסגרת, מתוך רצון להדגיש את פגיעותן של נשים. לא רק קולה של האישה עשוי לעורר הרהורי עבירה, אלא גם גופה ושערה.
צ'נצ'ל בנגה- מציג מיצב של דימויי פילים וחיות אחרות הלקוחים מתוך המסורת והאמונות של העם ההודי.
פרשנות העבודות, המוצגות בתערוכה זו היא, כמובן, בעיני המתבונן. הכותרת "אמנות פרובוקטיבית- לייט+", אינה אלא הצעה לשיח בנושאים שאנו, הישראלים, חלוקים בדעותינו עליהם. ולמרות שקשה לנו להמשיך ולשאת את תחושת העלבון, הניצול, וחוסר השוויון והחירות, עוד לא יצאנו לרחובות העיר.
|