פרויקט מס' 192

 

שולמית כרמי

הרס-בניה

אוצרת אורחת: חנה שיר

אוצרת ראשית : רחל סוקמן

פתיחה יום שישי 1 בספטמבר 2017 בשעה 12:00

נעילה יום רביעי 27 בספטמבר 2017 בשעה 18:00

**********************
זמנהוף 6 , תל אביב טלפון: 03-5254191
שעות פתיחה: ב'- ה' 11:00-18:00; ו' 11:00-14:00



<הקודם

דף הבית

  הבא>

 

הרס-בניה 1, 2017
אקריליק על נייר מודבק על בד
100X70 ס"מ

הרס-בניה 3, 2017
אקריליק על נייר מודבק על בד
70X100 ס"מ

חיילים 4, 2017
אקריליק על נייר מודבק על בד
75X50 ס"מ

     

חיילים 5, 2017
אקריליק על נייר מודבק על בד
100X70 ס"מ

שרֵפה 1, 2016
אקריליק על נייר מודבק על בד
100X70 ס"מ

שרֵפה 2, 2016
אקריליק על נייר מודבק על בד
100X70 ס"מ

שרֵפה 3, 2016
אקריליק על נייר מודבק על בד
100X70 ס"מ
       

שולמית כרמי: הרס ובנייה

חנה שיר

 

ציוריה של שולמית כרמי בוערים. השרֵפה בהם מכלה הכול, עד כי לא ניתן להבחין עוד, אם זו חורשה בוערת או שמא בית העולה באש. הצבעוניות רותחת באדומים לוהטים העוטפים כל חלקה טובה, ובעלי החיים המופיעים פה ושם מבועתים וחסרי מנוחה.

בציורו, גורל החיות , מ-1913 תיאר פרנץ מארק (1880–1916) בעלי חיים לכודים בשרֵפה, תוך שימוש בצבעוניות ובקווים אקספרסיביים. בגב העבודה כתב: "כל הוויה היא סבל העולה באש", ויש הסוברים, כי בציור אפוקליפטי זה ניבא אמן את פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

כרמי עוסקת בהרס, ביד נעלמה המפעילה את הבולדוזר ומנתצת בית. בצבעוניות סוערת ובהטחות מכחול בוטחות היא לוכדת את שיני הבולדוזר המדממות, המאיימות, ההורסות-כול, ומקפיאה אותן; השיניים המזדקרות נעות כבמחול של אש. הבולדוזר נידון לכליה, ונדמה כי גם הוא נבלע בתוך הבעֵרה. חרף עבודת ההרס, אין בציור ייאוש, ואין בו חידלון; יש בו דווקא חיוּת מתפרצת וחדוות יצירה.

הבעֵרה וההרס מערערים את הקיים וחותרים תחת המוכר והידוע. ההרס מעורר חוסר ודאות, אך גם געגוע למשהו בטוח, שתמיד היה כאן ואפשר היה לשים את מבטחנו בו ולהישען עליו. בית נהרס; בית שהיה פעם שוקק חיים ובקעו ממנו קולות אדם –נמחה באחת מעל פני האדמה. לאן נעלמו דרי הבית? מה עלה בגורלם? ומה יהיה על ההריסות? האם במקומן יקום דבר-מה אחר? חדש?

הבעֵרה של כרמי מדממת ויצרית, ובד בבד מעוררת תקוה מחודשת. באמצעות רישום קווי, ספונטני ואקספרסיבי היא בוראת סצנות של בנייה מואצת ושל התחדשות אורבנית. לצד הבולדוזר המאיים ניצבים פיגומים – ביטוי לתרועת הפוטוריסטים, שהיללו את הבנייה ואת הקִדמה. יש בציורים הבנה בוטחת, כי לאחר ההרס חייבת לבוא התחדשות; כי ההריסות ישוקמו ויקומו לתחייה.

בעֵרה נוספת מופיעה אצל כרמי בסדרת עבודות מן העת האחרונה ממש; ציורים, שנוצרו בהשראת השיר "חייל של נייר", פרי עטו של המשורר והזמר הרוסי, בולאט אוקודז'בה (1924–1997), המספר על חייל המבקש להילחם, אך אינו זוכר, כי הוא עשוי מנייר:

"... אבל פעם אחת התקומם, כי ביקש / לחולל סוף סוף מעשה מפואר / התקומם ותבע שוב ושוב: אש! תנו אש! / ושכח כי הוא רק מנייר. // הוא קפץ אל האש כחייל מאומן / והאש אחזה – ויבער / ובין רגע נמוג בעשן הלבן // כי היה רק חייל מנייר". [תרגום: יעקב שבתאי]

כרמי מציירת חייל במדים על רקע אדום לוהט – ספק חייל בשר ודם, ספק חייל צעצוע. היא מזהירה אותו ומפצירה בו לשמור על עצמו. אך, בה בשעה שהיא מושפעת מן המציאות היומיומית הרוחשת סביבה, כרמי יונקת גם ממאורעות העבר. ציוריה מעלים באוב את זיכרונותיה האישיים, הטבולים בחוויות מהמלחמה שחוותה בילדותה בפולין. בשנת 1944 פונתה ונמלטה מוורשה המופגזת וההרוסה. זיכרון פרטי ואישי זה, המתועד בציוריה, הנו חלק מן הזיכרון הקולקטיבי של השואה. לכאורה נדמה, שהדי הזיכרון מן המלחמה ההיא מרמזים על חורבן מוחלט, אך בציוריה של כרמי, גם אם ההרס טומן בחובו, כאמור, אלימות, חידלון וייאוש, הוא מעורר בצופה סקרנות ותקוה. העבודות אינן מנבאות אפוקליפסה שתגיע בקץ העתים, אלא עולה מהן דווקא תקווה למחזוריות ולצמיחה מחודשת, אמונה בעתיד לבוא והיאחזות איתנה בחיים.