חוה אפשטיין: מנקודת מבט נשית

אוצרת: רחל סוקמן

מסעותיה המופלאים והמיוסרים של חוה אפשטיין מתוארים בתערוכה מנקודת מבט נשית של אמנית ויוצרת, המציירת את מסע חייה. ראשיתה של כל עבודה ויזואלית, שיצרה במהלך רבע המאה האחרונה, בטקסט שהוא סיפור, ולכל סיפור יש שם.
בתערוכה הנוכחית בגלריה משרד בתל אביב נחשפים לקהל אופני יצירה מגוונים: תחריטים צבעוניים, שכל אחד מהם מתאר אפיזודה שונה; ציורים של דיוקנאות נשים בשמן על בד ובטכניקה מעורבת על בד ועל נייר; ציור בגיר ובצבעי מים על נייר, שהוא כעין דיוקן עצמי של האמנית; תבליטים של מסכות קרמיות; פיסול קרמי צבעוני; וכן פסל רך רב עוצמה בשם לידה, תפור מגרבי ניילון שקופים – צורה נפחית של גוף אישה יולדת, שתינוקה עודנו קשור אליה בחבל הטבור, ורעמת תלתליה הפרועה גולשת עד רצפת הגלריה. "זַעֲקַת הַיּוֹלֶדֶת טֶרֶם זַעֲקַת תִּינוֹקָהּ / הִיא קֶרַע הַשְּׁכוֹל הַפָּעוּר כְּפֶצַע / וּבַעֲדוֹ עוֹבֶרֶת וּבָאָה רוּחַ הַחַיִּים" – בשלוש שורות קצרות אלה, מתארת האמנית את הקדרות, שליוותה את חווית ה"לידה" האישית שלה. בציור עובר הלב, לעומת זאת, מציירת אפשטיין את דיוקנה בסצנה חלומית, כאם המיניקה את תינוקה ברוגע סטואי, גופה השופע רוחש בדמויות של בני משפחתה.
ניגודים אלה הם מוטיב חוזר במרבית עבודותיה של אפשטיין; כל אחת מהן מתאפיינת בשניוּת – בחיוב ובשלילה בעת ובעונה אחת. יצירתה האמנותית משולה למנהרת זמן, שבה היא טסה במהירות מסוכנת, יוצרת ללא לאות ובלי הפסקה מאות עבודות במגוון רחב של אופני הבעה חזותיים. ביתה הגדול של אפשטיין צר מלהכיל את שפע העבודות, העולות על גדותיהן. היא מאחסנת אותן מאחורי דלתות זכוכית בארונות המטבח, לבל יצברו אבק. הן ממלאות את כל חדרי ביתה. עשרות ציורים על בד ופסלים מרובים, המונחים בבית ובמרפסת על הכונניות, על הארונות, על השולחנות, או תלויים על הקירות. הבית הפך למיצב של יצירות אמנות, והמבקר חש כאילו הוא מטייל במחסני מוזיאון לאמנות, המתהדר באוסף מרשים.
משחר ההיסטוריה היוו דיוקנאות של נשים מקור השראה לאמנים גברים, שהפליאו ביצירותיהם לתאר את יופיין. מפגשה של אפשטיין עם דיוקנאות נשים אחרות והרצון לציירן מעוררים שאלות מהותית על היחס הנרקם בין אמנית לעבודותיה בעת מעשה היצירה ואחריו. התשובות לשאלה זו מצויות בחלקן בדיוקנאות המוצגים בתערוכה. לעתים מתמקדת אפשטיין בנשים אקזוטיות, כמו האישה מקזחסטן, שלבושה האותנטי מדגיש את מוצאה; פעמים אחרות היא מתייחסת לפרטי הלבוש ובוחרת לשלב בד תחרה לבן, כשל שמלת כלה, או בד שקוף, המודפס בדגם עלים, וכך יוצרת בתוך העבודה קולאז', שממנו נשקפים פניה של דוגמנית בעלת חזות אפרו-אמריקנית.
בין ציוריה של אפשטיין ניתן למצוא מקבץ גדול של דיוקנאות נשים בשמן על בד ובטכניקה מעורבת. המיוחד בהן הוא העובדה שמדובר בנשים אנונימיות, ולא בגיבורות תרבות או בנשים רמות מעלה, שיש באפשרותן להזמין את ציירי הדור לתעד את יופיין, את מעמדן ואת חשיבותן כל אימת שהן חפצות בכך. הנשים שמתארת אפשטיין, עובדות למחייתן כדוגמניות ציור; על פניהן נסוכה ארשת עצובה, מהורהרת, ולעתים הן נראות חסרות הבעה. צניעותן מונעת מהן להישיר מבט אל האמנית המציירת אותן, ועל כן מבטן נוטה תמיד הצִדה.
גוף עבודות משמעותי זה, שנוצר בשלהי המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21, הוא יוצא דופן וייחודי במכלול יצירתה של אפשטיין. בניגוד למרבית עבודותיה, הקשורות קשר אמיץ ואותנטי לחשיפת מסעות חייה, הפעם בחרה להקדיש את ציוריה לנשים אלמוניות, וכך לתת מקום לנושא הנשיות בכלל ולדיוקן הנשי בפרט.

חוה אפשטיין נולדה בירושלים בשנת 1945, ומרגישה גם היום ירושלמית בכל רמ"ח איבריה. היא חיה ויוצרת במודיעין ומלמדת ציור בירושלים.