בתערוכתה של האמנית מיכל זכאי, "מחובקים", מוצגות
שתי סדרות של ציורי שמן על בד במידות שונות. הסדרה
הראשונה, התהוות, כוללת תשעה ציורים קטנים בשמן
על בד גזור, המתעדים את תשעת חודשי ההיריון. היא
מזמינה את הצופה ללוות את התפתחות העוּבר מציור
מופשט, עבור דרך סימני דרך כתמיים, המרמזים על חלקי
גוף שונים, ועד לחודש התשיעי, המיוצג בציור מוחשי של
פנים — פני העובר.
הסדרה השנייה, מחובקים, מורכבת מכעשרה ציורים
בשמן על בד ובטכניקה מעורבת, שמתוארות בהם דמויות
מחובקות בסצנות המתייחסות לקשר הפיזי והרגשי בין
אימהות לילדיהן. קשר זה בא לביטוי חזותי באופני חיבוק
שונים, תוך דגש על ידיה המחבקות של האם, בווריאציות
שונות. הרקע בעבודות משתנה מצמחייה בצבעוניות
עשירה ותוססת דרך צורות גאומטריות ועד לצורת
מופשטות, אך בכל אחת מהן נמצא דימוי של ידיים,
המבקשות לחבק.
נקודת המוצא לתערוכה הייתה המחשבה על הריפוד
ועל החיבוק החיוניים כל כך בראשית החיים, כאשר
המגע העוטף והמחבק של ההורים מתווך בין התינוק
לבין העולם, והוא תשתיתו של המצע הרגשי, המאפשר
התפתחות וגדילה. נושא החיבוק עלה לאחרונה בהקשר
של מגפת הקורונה, שהפכה את המגע הגופני היומיומי
למקור סכנה, אך דומה, כי דווקא ההגבלות על החיבוק
בתקופה זו מזמנות חשיבה על המשמעויות הפסיכולוגיות
והתרבותיות הכרוכות במגע בין–אישי.
עם לידת נכדותיה, מספרת זכאי, נמהלה תחושת
העונג של חיבוק התינוקות בזיכרונות ינקותה בקיבוץ, שם
הופקד הטיפול בילדים בידי מטפלות, והן המגע ההורי והן
המגע עם ההורים היה מוגבל.
בעבודותיה מבקשת זכאי לשפוך אור על שאלת
איכותו או חסרונו של החיבוק הראשון, כיצד הוא מוטבע
בגוף ובנפש, וכיצד הוא מעצב את המציאות הרגשית של
הילד ובהמשך את זו של האדם הבוגר. באמצעות צבע,
צורה ותנועה מבקשות העבודות להביא לידי ביטוי את
המרקם הרגשי והתחושתי הייחודי, הנוצר באמצעות
חיבוק.
הצבעוניות העזה, המאפיינת חלק מן העבודות, קשורה
בחום המגע של החיבוק, אך גם בפצע הנובע מחסרונו.

עבודות נוספות בגוני שחור–לבן משרות אווירה של תוגה
ושל התכנסות.
סדרת הציורים התהוות משרטטת, כאמור, אנלוגיה
להתפתחות היריון. הציורים מבוססים על בדיקות סונאר
של עוברים, ביניהם של נכדתה, אריאל. הבדים שעליהם
צוירו נגזרו בצורת רחם, וצבעי השמן עובדו למצב נוזלי
על מנת לדמות את אופי הרקמות הביולוגיות. באמצעות
עיבוד אקספרסיוניסטי של הדימוי הביולוגי מבקשת זכאי
לבחון את הקשר הראשוני, הרב שכבתי, בין התינוק לבין
גוף האם. תהליך העבודה הציורית שילב גם חקירה של
יחסי דימוי ורקע עם מחשבות על קשר רב משמעויות בין
הרחם לעובר ובין האם לילד.
ראשית החיים מתהווה במְכל, המהווה הגנה וריפוד
מול סביבה חיה ורוחשת, וסמל מופלא לחיוניות,
להתפתחות ולהכלה. הציורים, בצבעי שמן, גואש, דיו
ומים, בנויים כקולאז' – גישה המאפשרת לאמנית לבטא
את חווית העולם כדבר רוחש, מסקרן ורב אירועים.
באמצעות ריבוי הדימויים והחיבור היצירתי בין מרכיבים
שונים היא מבקשת להכניס סדר, לארגן את שפע הגירויים
שבהם מציף אותנו העולם, אך בה בעת גם להתמסר לשפע
זה, שאותו היא רואה כסבך של דימויים ושל תחושות,
שיש למצוא בו דרך. פריצת גבולות הדימוי והרקע
מאפשרת לזכאי ליצור את הסבך, לעבור דרכו ולצאת
ממנו.
תהליך העבודה מתנהל, בדרך כלל, כמלאכת הרכבה,
כאשר תשומת הלב נעה הלוך ושוב בין ההיבט הסיפורי
והנושאי של הציור לבין התבוננות במרכיביו הבסיסים:
צורה, צבע, כתם וקו. תהליך זה מוליד אזורי ציור מופשט
לצד דימויים פיגורטיביים.
זכאי שואבת השראה מעבודותיה של האמנית קטה
קולביץ ומציורי ימי הביניים, שהם נטולי פרספקטיבה
ועשירי צבע. בה בעת, הצבעוניות, הקומפוזיציות ומשיכות
המכחול מתכתבות גם עם הסגנון האקספרסיוניסטי ועם
אמנות הפופ.
אוריאן זכאי

מיכל זכאי נולדה בקיבוץ שמיר, 1950 ;
חיה ויוצרת בתל אביב