הקודם   הבא
 
לגלריית התמונות

.
.
.
.
.
.
.
.
.
.

24.3.2006 >> 19.5.2006   .   .   .   .   .   .     .   .   .   .   .   .    .                         

פרויקט מס' 74   -  יובל שטרן-סדולין
Storyboard
מיצב ציור של סיפור בהמשכים
תערוכת יחיד ראשונה

פתיחה שנייה: יום שישי   5.5.06  בשעה: 10:00 
ס
יום: 19.5.06

את ציוריו של יובל שטרן ראיתי לראשונה בתערוכת סיום שלו במדרשה לפני שנה. שם היו ציוריו המיניאטוריים מסודרים בתוך גריד שהוכן עבורם מראש . אפשר היה לראותם רק אם הצופה נכנס אל תוך הספירלה התלויה מהתקרה. אז, עמד הצופה מוקף ברדיוס של שלושה מטרים, ציורים קטנטנים מצוירים בתוך הטבעת.

הזמנתי את יובל להגיש הצעה למיצב ציור במשרד בתל אביב. וכאן הפתיע שוב. הוא בנה את חלל המשרד מחדש עיגל בצורת גלים את קירותיו, לכאורה הקטין אותו, אבל הגל הבנוי חצוי באמצע, ושם על קו האמצע, נמצאים הציורים על מעין פס בגבה של 60 ס"מ ובאורך 9 מטרים. הם מקיפים את קירות המשרד כמו מבקשים גם להמשיך החוצה ולצאת דרך דלת הזכוכית. לעומת זאת, בתוך המשרד בחלל הפנימי, הציור מתעגל לכדי צורה של גל והדימוי שעליו מסתיים בנשיקה.
למרות כל מאמצי לתאר אי אפשר להבין מבלי לבוא ולחוות מיצב ציור זה.
 

 

[במה]
יובל שטרן

גורלו של הזמן האבוד
יובל שטרן-סדולין, הטבעת, תערוכת סיום, המדרשה לאמנות בית ברל, 2005


מנחם גולדנברג

Once one has grasped the finitude of one’s existence, it snatches one back from the endless multiplicity of possibilities which offer themselves as closest to one – those of comfortableness, shrinking, and taking things lightly – and brings Dasein into the simplicity of his fate [Schicksals].
- Heidegger M., Being and Time1

בתערוכת הסיום של בוגרי המדרשה לאמנות, מכללת בית ברל (2005), הציג יובל שטרן שתי עבודות מנוגדות באופיין, המתייחסות שתיהן לזמן אנושי, זמן המורכב מריבוי של רגעים סתמיים, רגילים, יומיומיים המתגבשים לכדי גורל. עבודה אחת מורכבת מטבעת ברזל גדולה, מצופה עץ לבן (שנפחה 40 ס"מ) התלויה מהתקרה באמצעות חוטי ברזל, מרחפת באוויר, על צדה הפנימי, המוסתר במבט ראשון מעין המתבונן, אלפי דימויים מצוירים היוצרים סדרות היוצאות ומתקפלות חזרה האחת אל תוך האחרת, עוטפות את המתבונן מכל עבר; העבודה השנייה, מעין מיצב קונספטואלי, הפכה את המקלט של המדרשה לתחנת רכבת תחתית בתל אביב, וכללה מפת רכבת תחתית של תל אביב, שיירי כרטיסים מוטלים על הרצפה, עבודת קול של תחנת רכבת פעילה, וחמורים שמספרים על גבם. התנועה הכפולה בחלל – האובייקט התלוי באוויר מחד גיסא, והמקלט הקבור באדמה מאידך גיסא – כמו באה לחזק את הכפילות המאפיינת את העבודות, ובעיקר את זו המתקיימת ביחס לזמן: כפילות שבאה ללכוד את הצופה בין חוויית הטוטאליות של הזמן לבין חוויית החלקיות שלו. כפילות שבין הזמן כריבוי המורכב מפעולות חוזרות ונשנות, מתהוות וכלות, כמו סדרות הציורים, לבין תחושת האינסופיות המקיפה ועוטפת את הצופה משעה שנכנס אל פנים הטבעת; הכפילות שבין כרטיסי הרכבת התחתית שנזרקו והושארו על רצפת המקלט, או קול הרכבת המגיעה ועוזבת, המציינים רגעי זמן אבודים וחולפים, לבין ההיבלעות בתחנת הרכבת התחתית בשעת הירידה למקלט, ההיבלעות במוחלטות של החוויה העוטפת את הצופה.

בין העבודות, העומדות כל אחת בזכות עצמה, נמתח הציר שעליו נפרש ושב ונרקם סיפור הזמן: מתחושת הגודש והיפעה העולה אל מול אלפי הציורים המקיפים את הצופה, כמו סופרמרקט ענק של רגעים קטנים, סיפורים שוליים, חסרי חשיבות, שנלכדו ונאספו, וכעת יוצרים עולם, ועד לאותן דקות של המתנה בציפייה, דקות השייכות למעבר ממקום למקום, דקות בודדות פזורות של שעמום או, אולי, של מתח. העבודות מכוונות לעורר הלוך-רוח, כאילו כל ניסיון לברר על אודות הזמן כרוך במצב נפשי, כרוך בקבלת גורלנו כבני אדם, בעובדת היותנו יצורים סופיים. כאילו כל ניסיון לברר על אודות הזמן לכוד בין תחושת ורטיגו לבין תחושת מלנכוליה. אך במובן זה הזמן הוא גם משל לשאלות שמעלה יצירת האמנות בפני האמן; אלו כמו אלו קשורות בהלוך רוח. את האנלוגיה הזו שבין הזמן (או החיים) לבין האמנות לוכד שטרן באמצעות המחוות השונות השייכות לעבודה, מחוות האמן המציבות דרישה למחוות הצופה. מחוות העומדות ביחסי אילוסטרציה האחת לרעותה, שכמו מציבות את החיים ואת האמנות ביחסי אילוסטרציה. כך לדוגמה, בעבודת טבעת הברזל התלויה מהתקרה בגובה עיניו של אדם ממוצע והמסתירה, לפיכך, את צדה הפנימי שעליו מודבקים אלפי הציורים, פועלת מחוות האמן על דרך הצגת אובייקט פיסולי מינימליסטי. בכך הופך האמן את הצורניות הטהורה והמושלמת של האובייקט העגול למה שמתקיים מעבר ומבלעדי 'תוכן'. כלומר זהו גם אובייקט פיסולי מינימליסטי וגם אובייקט שאין לו דבר עם הפיסול המינימליסטי, אובייקט המציג עולם של ריבוי אינסופי שאין לו התחלה ואין לו סוף, מדיום או אמצעי לפרישה של סטריפים קומיקסיים, של סטוריבורד מעגלי המתפצל ומתכנס שוב (פעולה אשר בעצמה פועלת על פי חוקיות מתמטית, פעולה המתווה צורות גיאומטריות: מלמעלה למטה ומימין לשמאל). מחווה זו דורשת, מצדה, מחווה משלימה (קומפלימנטרית) מצד המתבונן. על מנת שהעבודה תיחשף ותתגלה, על מנת להמשיך ולראות את העבודה, יש צורך לאזור אומץ, להעיז, להציץ. כלומר אל מול המחווה האמנותית יש צורך במחווה גופנית: יש לכפוף את הגב, למתוח את הצוואר ולהסב את הראש. אז נוכל להיכנס אל תוך העבודה, ואגב כך להיבלע בתוך העולם שהיא מייצרת. הזיקה בין המחוות מתחדדת אם שמים לב לעובדה שילדים יכולים לראות את כל זה ללא בעיות, מיד, כמו לעבור מבעד למופשטות של העבודה.

כפל העבודות הלוכד אותנו בתוך כפילות של מחוות, מעצים, בתורו, את תחושת הסחרור העולה מתוך מפגש עם הריבוי והשפע. כפילות המחוות שביניהן פרושה העבודה, מעלה את הבעייתיות הכרוכה במפגש עם האינסופי, את אובדן המידה, אובדן הערך, אובדן המשמעות, אובדן העולם. כאשר אנו ניצבים אל מול האינסופי, הכול מאבד מערכו, שהרי המידה והערך נגזרים מתוך הסופיות ומתוך המגבלה. המשמעות צומחת מתוך התעמתות ומתוך התמודדות; כך בחיים וכך גם באמנות. אך כיצד נחלצים מרגע 'המשבר'? האם העבודות מובילות, בסיכומו של דבר, לסוג של עמדה ניהיליסטית? (והיו כאלו שהעלו טענה מעין זו, גם אם במובלע, בהתייחסם לשימוש שנעשה בחמורים). בנקודה זו כדאי לחזור לעבודת הרכבת התחתית שבה אנו פוגשים את הזמן חסר הערך, את מקטעי הזמן המוטלים על הרצפה כמו קטעי זיכרונות שאיש אינו רוצה בהם עוד. הנה רכבת באה, עוצרת לרגע, והנה היא ממשיכה בדרכה. יש לנו מפה כדי שנוכל לתכנן את המסע שלנו: היכן לרדת ואיפה לעלות שוב. אנחנו שומעים את הרכבת מתקרבת, מתכוננת לעצירה. החושך אינו מפריע לנו. אנחנו מכירים את המראה של הרכבת המגיחה לפתע מתוך המנהרה החשוכה כמו מתוך עיקול של זמן; אנחנו רגילים לזהות אותה על פי הצליל. אבל אין רכבת תחתית בתל אביב, וגם לא במדרשה. יש רק מקלטים, רק מקומות תחתיים. כמו כדי לתמוך בנו בשעת הסחרור מאובדן קנה המידה המשותף לשפע האינסופי ולמלנכוליה, מוריד אותנו יובל אל התחתית, אל מה שמתחת. המלנכוליה ותחושת האובדן מאיימים פחות כשאנו נמצאים במקום מוגן כמו מקלט, האוריינטציה שאבדה משוחזרת באחת באמצעות קווי המפה הישרים העושים סדר מתחת לרחובות העיר המפותלים. אפילו הכרטיסים הופכים עדות לאלו החולקים עמנו את אותו גורל, אלה שהיו, וכעת המשיכו הלאה; אלה שהותירו אחריהם בשבילנו את פיסות הזיכרון, את חלקי החיים שלהם. שוב עולה הדרישה למחווה מצד הצופה, מחווה שתשלים את מחוות האמן. צליל הרכבת, שאך לפני רגע נשמע מאיים, שאך לפני רגע העצים את תחושת הקלסטרופוביה של החלל הקטן והחשוך, נשמע כעת כמו קריאת הגורל שלנו, כמו מי שקורא לנו בשמנו: בני אדם. רק כעת, מתוך אותה פעולה יומיומית כמו שימוש בתחבורה ציבורית, פעולה המציבה את הציבוריות כהכרח קיומי ונדמית בה בעת מופרכת – כאשר חושבים על הרכבת התחתית של תל אביב, כאשר חושבים על נצחיות המקלט בהוויה היומיומית הישראלית אל מול הזמניות המקוטעת של הרכבת התחתית – רק כעת עולה האפשרות לחזור אל מי שאנחנו, להרכיב את זהותנו מחדש מתוך אותם רגעי אובדן היוצרים שפע אינסופי.

רק כאשר אנו נענים להכרזת הסופיות של קיומנו, כפי שהיא עולה מתוך יצירת האמנות, כאשר חליפות הזמן האנושי מתערבלות בנצחיות הזמן המופשט, רק אז נוכל לזהות בתוך שפע ההזדמנויות, שפע המותרות, שפע האפשרויות, בתוך אותו סופרמרקט עצום של רגעי חיים, של רגעי אמנות, דווקא את פשטות הגורל שלנו.

1. Heidegger M., Being and Time, trans. John Macquarrie and Edward Robinson (Oxford: Blackwell, 1967), p. 384.