לגלריית התמונות
 הקודם
 
       הבא  

.
.
.
.
.
.
.


      פרויקט מס 81    
      

סוניה גורפיין
דיוקנאות מתוך האלבום הפולני
אוצרת: רחל סוקמן

פתיחה: יום שני, 16.4.07, בשעה 19:00
התערוכה תהיה פתוחה בין התאריכים 16.4.07 – 12.5.07

שעות פתיחה

ג', 11:00 – 13:00, 17:00– 19:00; ד', ה' 17:00 – 19:00, ו', שבת 11:00 – 13:00

סוניה גורפיין, ילידת וילנה שבפולין, בת יחידה להוריה, לנה ואליעזר בירגר. מלחמת העולם השנייה הגיעה לפתח ביתה ב- 1941, והיא ילדה יהודייה, בת יחידה, בת 14, בגטו יהודי. עודנה נוצרת בזיכרונה את אותו יום ראשון שבו הגיעו אנשי הגסטאפו אל הבית, לקחו את אביה והובילו אותו אל פאתי העיירה, שם ירו בו למוות אל תוך קבר אחים.
גורפיין היא ניצולת שואה, שהשתתפה ושרדה את צעדת המוות על אדמת פולין. לא נותרו בידיה תמונות של בני משפחתה, ולכן אין היא יכולה להחיותם על ידי ציור דיוקנאותיהם. מתוך אותן 14 שנות חיים יש לסוניה צילום אחד בלבד, שצולם על ידי צלם מקצועי ובו היא נראית ילדה מטופחת ויפה. עצב זה של היעדר וחסר מלווה את חייה, ועם זאת עובדת הישרדותה למרות הכל מעוררת אותה לחיים אופטימיים. במהלך השנתיים האחרונות היא מציירת, מתעדת ומחייה משפחות שלמות שנספו בשואה, דמויות המתועדות באלבום הפולני And I Still See Their Faces: Images of Polish Jews ('ועודני רואה את פניהם: יהודי פולין', הוצ' עמותת שלום, ורשה 1998).
גולדה טנצר (Tencer), שחקנית בתיאטרון היהודי בוורשה ומי שיזמה את הוצאת הספר, אמנם נולדה לאחר מלחמת העולם השנייה, אך הדי השואה ליוו את כל שנות ילדותה. התמונות באלבום הן עבורה בבחינת סצנות ממחזה טראגי שנכתב בידי ההיסטוריה. הן מתעדות פלישה לבתים והרס חיי היומיום התוססים של הקהילה היהודית בפולין. בספר מוצגים גם דימויים, שנותרו חרוטים על גבי חפצים, ותמונות שנמצאו במקומות שונים, כמו בעליות גג ובארגזים שמצאו הפולנים שנכנסו לגור בבתי היהודים בזמן המלחמה ולאחריה. היו שכינו זאת "הדמעות של הדברים". האלבום מציג תמונה של עולם שנכחד, אך פרסום התצלומים הוא בבחינת השבת הנספים לחיים, והפיכתם למציאות השואלת הייתכן? התמונות משמשות כהד לקולות שנדמו זה מכבר. כמאמר שירה של המשוררת הפולנייה, ויסלאבה שימבורסקה, זוכת פרס נובל לספרות: "שמות יהודיים נוסעים בקרונית בקר בלילה של כיבוש, שמות שאיש לא יזכור לעולם. גם עליהם נגזר להיכחד לצד מי שהביאום לעולם".
שבעת אלפים תצלומים מצאו את דרכם לאלבום הפולני. הם החלו להישלח לעמותת שלום בשנת 1994 מתוך רצון לשמר את זכר יהדות פולין, והגיעו מכל קצוות פולין, לרבות הכפרים הנידחים ביותר, וכן מיהדות התפוצות, מארצות הברית ואף מישראל. צעיר השולחים היה ילד בן 12, והמבוגר בהם – בן 90. כמו כן הגיעו תצלומים רבים מפולנים שאינם יהודים, אשר בזמן המלחמה נתבקשו לשמור על תמונות שכניהם היהודיים, או מכאלו שמצאו תצלומים במקומות מסתור בבתים שאליהם עברו. האלבום מתעד גם מכתבים, יומנים, צלחות זכוכית, ואף מסרים שהוברחו מהגטו.
המצולמים נראים בו בימים שפויים, רגע לפני שעולמם חרב, לפני שנשרפו בהריסות גטו ורשה, נורו ברחובות, נשלחו אל מותם במחנות, הוסגרו לשלטונות, או בחרו להתאבד מתוך חולשה או מתוך אמונה כי מלכות השמים נטשה אותם. באלבום מתוארים חיי הקהילות היהודיות בפולין, ומתועדים בו אנשים בסצנות יומיומיות, פניהם נטולי פחד או אימה, טרם צופים את העתיד להתרחש. זוהי יהדות פולין בימיה היפים והשלווים; שמחת חיי המשפחה ניכרת, ועל פני המצולמים נסוך חיוך המאמין בעולם טוב. המצולמים עדיין אינם מודעים לאסון העומד להתרחש עליהם כיוון שהם מייצגים את תרבות פולין היפה, מלאת התקווה, הרואה בתרבות היהודית חלק מן התרבות הפולנית.
בתערוכה מציגה גורפיין רישומי דיוקנאות בשתי טכניקות: ברפידוגרף על בד ובאקריליק על בד. כמו כן מוצגים בה לראשונה שירים מן המגרה, שעד כה לא העזה לחשוף. גורפיין כותבת בחרוזים תמימים וילדותיים לכאורה, אך אלה מגלים את נימי אישיותה החשופה והכואבת. למרות הכאב כמעט בכל שיר ניתן למצוא גם זיק של אופטימיות. שניות זו שבין ייאוש לתקווה, בין כאב לשמחת חיים, מאפשרת לגורפיין לנהל חיים נורמליים-למראה בחיק משפחתה, עם שלושת ילדיה ועם חמשת נכדיה. גורפיין חיה, נושמת ומתפקדת הודות ליכולתה לצייר וליצור, יכולת המזמנת לה שוב ושוב, בכל ציור ובכל שיר, תהליך של הזדככות.
במקביל לתערוכה יוקרן הסרט דור ראשון ושני לשואה נותן עדות מתוך האלבום המשפחתי, שבו משתת