 |
 |
 |
 |
|
ללא כותרת 1, |
ללא כותרת 2, |
ללא כותרת 3, |
ללא כותרת 4, |
 |
 |
 |
|
|
ללא כותרת 5, |
ללא כותרת 6, |
ללא כותרת 7, |
|
|
כתוב בבגד רחל סוקמן בתערוכה יוצגו אחד-עשר פסלי בגדים חדשים שנוצרו במהלך השנתיים האחרונות. על שישה מהם כתבה אגי משעול שירה. ראשיתו של תהליך היצירה בחיפוש בדי תחרה ורכישתם בשווקים מקומיים שבהם ניתן עדיין למצוא ציפות גרוזיניות ואחרות. צימבליסטה גוזרת, תופרת ומלבישה את פסליה הקיימים שבסטודיו. בתהליך התאמת הבגד לפסל מתנהל דיאלוג מחודש, שבמסגרתו היא מקשיבה לבקשות הפסלים שלה; מעין מפגש מחודש בין יוצרת ליצירה. בשלב הסופי מוסר הבגד מן הגוף ונותר כפסל בגד בצבעוניות חדשה ובהירה בצבעי אור ועור. צימבליסטה חושבת על הבגד הריק, על תחושת הנעדר של מי שהיה וגופו התנועע בתוכו ועל העדות שנותרה לדבר- מה שהיה ואיננו. אל תוך התהליך הפרטי הזה הזמינה צימבליסטה את המשוררת אגי משעול, לכתוב את שיריה על חלק מן הפסלים. תהליך העבודה המשותף היה צמוד ומרתק. חלק מן השירים רואים אור לראשונה; אחרים עברו עריכה מחודשת בהתאם למה שהכתיב הבגד. לדברי צימבליסטה: "אגי, ברגישותה, למדה את תהליכי החשיבה הפלסטית, איך נכון לכתוב וכיצד להקשיב לצורות הקפלים. חששותיה לכתוב על הפסלים שלי התפוגגו עם הזמן, והייתה לנו התנסות מרגשת". התנסות דומה, אך שונה, חוותה צימבליסטה עם המשוררת יונה וולך בשנת 1984 בתערוכה "נייר פלוס כתב" בגלריה שרה לוי, תל אביב.
כתוב בבגד אגי משעול היום סיימתי את הפסל האחרון המכוסה כולו תחרת מילים. זה שבהתחלה רק הבטתי בו, נגעתי בו בעט, כתבתי בזהירות משפט, הסתובבתי סביבו, התיישבתי מולו וחשתי איך אני נעשית כלים שלובים עם הריק שבתוך הגלימה, ריק שהיה פעם מישהו חי שאת זיכרונותיו ותחושותיו אני קולטת ורושמת על גבי בגדו, ערה מאד לבגידת הבגד בגוף או של הגוף בבגד, עוד קשה לדעת. אני נוגעת וכותבת, התחלה של פלירט. יושבת פעם מול החזית, הקפל הצהוב, מפתח הגלימה, ופעם מאחור, מול בליטת הרגל הנמלטת. והנה אני כבר נוגעת בו כמו באדם קרוב ומוכר. הטוש חורט בחומר המחוספס ומשמיע צליל חריקה עדינה שהיא פסקול העבודה. לפעמים החומר מתנגד, מועך את חוד העט. אני נכנסת בקפלים, כבר יותר אינטימי הכל, אפילו סודות אני טומנת בין הקפלים הסמויים, רק למי שירצה מאד לגלות. לא לחולפים במהירות. עכשיו כבר ספור אהבה. הפסל מוביל אותי, הוא זה הקובע כבר את כיוון האותיות, הגודל שלהן, העובי, ואפילו את הטקסט של השיר המפורק לגורמיו. צריך רק לא להפריע לזה, לאפשר לדבר להוליך אותי סביב סביב. הפסל כבר על ברכי, אנחנו מאד קרובים, לקחתי אותו מהסטודיו הביתה, הוא אצלי בחדר, אני יושבת איתו בלילה לאור המנורה וכותבת עליו, רק אני והגלימה לאור מנורה. כתב היד הוא הדבר הכי אינטימי. אדם יכול להתפשט עד לכתב ידו. אני כותבת על בגד למי שיודע לקרוא בדיו. יש הקוראים בקפה, בכדור בדולח, יש היודעים לקרוא בדיו. אני מניחה אותו על רצפה וצופה ברמיזות: לרגע גלימת נזיר מלומד, אולי מכשפה שתועלה באש, לרגע יווני בטוגה או סופר שהותיר אחריו רישום בעולם. אני כותבת על רמזי הרגל, הברך, הירך, של מי שהיה שם, על "הריק שאליו קריסותי" – אחת משורות השיר מתארת את החלל הפנימי, התהום שבתחתית הקיום. "מי ישמור עלי", אני כותבת: המשאלה הילדית לחסוּת שלעולם אינה עוזבת. היום סיימתי את הפסל האחרון ורקדתי איתו ולס קטן לסיום. בלבי אני קוראת לו "ועלי מי ישמור". מאז אינני מפסיקה לראות קפלים בחולצות האנשים שמולי, משהו בי ממשיך לרצות לכתוב להם בתוך הקפלים על הבד, את מה שאני קולטת מנפשם. עפרה ואני עברנו תהליך רוחני עמוק בעבודה המשותפת. כשהיא הגיעה לסטודיו עם פסל שעליו עבדה שבוע ואמרה לי "קחי", חשבתי שיש בכך נדיבות ונתינה נדירים. מניין לה, חשבתי, האמון היא צריכה לתת בי כדי להרפות מן הפסל, סומכת עלי לגמרי, אני עם הטוש הלא-מחיק ביד, שעלולה להוריד עבודה שלימה לטמיון. אני מצידי הייתי צריכה ללמוד לקבל את כל זה, לשכוח שזה פסל שעבדו עליו שבוע, כדי שאוכל להתייחס לכתיבה כמלאכה, כיצירה על גבי יצירה, ללא חרדת הקודש או החשש להרוס עבודה של מישהו אחר. רק מהחופש הזה אפשר היה ליצור משהו. "קחי, אל תפחדי" אמרה לי עפרה שוב. אנחנו מלוות בהרגשה שכילדות היינו יכולות להיות חברות מאד טובות, "יודעות לחבר שני קירות" כמו שאמא של עפרה אמרה עליה בילדותה. אנחנו יושבות בסטודיו, אוכלות בהפסקה לחם עם סלט טונה שעפרה מביאה מהבית, מדברות על כל מיני דברים אבל לא נוגעות בחווייה העמוקה המבוטאת בגלימות ובשירים. החומרים עמוקים לפעמים מנשוא ואין צורך לדון בהם, הם מדברים את עצמם בשפה שלהם. אנחנו מדברות על דברים אחרים, דברים מן החיים. האמנות שלנו שם, מדברת בשפה שלה, אנחנו מתחברות דו מפלסית. על האמנות ההולכת ונבראת אנחנו מדברות באופן ענייני ויבש. החוויה שהולידה אותה זורמת מתחתנו במי התהום. (מלה מודגשת באחת הגלימות). שני שירים נכתבו במיוחד לתערוכה (מראה לך) ו(בגלל יופיה מחקתי). שאר הטקסטים (שלימים או בחלקם) לקוחים משירים קיימים אבל אין לכך חשיבות בעיני כי באמנות, כמו בחלום, הגבולות של הזמן והמרחב פתוחים וסדר התרחשותם אינו ליניארי כמו המחשבה.
מראה לך מִתְפַּשֶּטֶת בִּשְבִילְךָ עַד לִכְתַב יָדִי עַד שֶרוֹאִים לִי אֶת הַגְּרוֹנִיוֹת אֶת הַנַּחְצִיּוֹת אֶת הָאֶהֱוִי
עַד שֶרוֹאִים לִי אֶת הַסָּמֶךְ וְאֶת הֲכִי סוֹפִיוֹת שֶלִּי
אֶת הָעֵצִים מֵהֵם עֲשוּיִם נְיָר, חֲלִילִים וְשֻלְחָן הַכְּתִיבָה עִם הַכִּסֵּא הַמֵּסֵב אֵלָיו רֵיק
כְּשֶאֲנִי בָּאָה אֵלֶיךָ שֶתִּקְרָא לִי בַּדְּיוֹ.
שיבה שוּם מְאָהֵב לא יִתְחָרֶה בַּנּוּגוּת הַמְּתוּקָה שֶל יֵצֶר הַבְּדִידוּת שֶלִי כְּשֶאֲנִי שָבָה אֵלַי סוֹף סוֹף מִן הַמַּסָּע – מְדַדָּה קְצָת וַחֲבוּלָה עִם זאת חֲמוּלָה וּמֻכֶּרֶת
וְנֶאֱסֶפֶת אֶל זְרוֹעוֹתַי הַלַּיְלָה וּמְגִיפָה.
בגלל יופיה מחקתי את היפה לאֹ אָהַבְתִּי אֶת שִיר הָאַהֲבָה אֲשֶר לִטַּשְתִּי בַּחֲלוֹם לְהַפְלִיא
אֲשֶר כָּתַבְתִּי בְּעֵינַיִים עֲצוּמוֹת וְעַל גַּבֵּי הַזְּמָן. יוֹתֵר מִדַּי
יָרֵחַ וְגוֹרָל הָיוּ בּוֹ וְהַבַּיִּת הַשֵּנִי הַפִּרְחוֹנִי (אֶת הָרִאשוֹן דַוְוקָא אָהַבְתִּי)
הֵבִיא לִזְרוֹק חֲתִיכַת בּוֹץ עַל הַכֹּל וְגַם לִגְנוֹב
שוּרָה שֶל אִי אִי קָאמִינְגְס
"אֲנִי נוֹשֵאת עִמִי אֶת לִבְּךָ (אֲנִי נוֹשֵאת אוֹתוֹ בְּתוֹךְ לִבִּי)" כְּדֵי לְיַשֵּר אֵיזֶה
קֶפֶל בֵּין הַשִּיר לַאַהֲבָה בַּמָּקוֹם בּוֹ הִשְוֵויתִי אוֹתִי לְעַגְבָנִיוֹת שֶל חֹרֶף
כָּאֵלֶה שֶאִי אֶפְשָר לִנְגוֹס בָּהֵן בְּבִטְחָה. בִּגְלָל יוֹפְיָה –
מָחַקְתִּי אֶת הַיָּפָה בַּשּוּרוֹת וְתָקַעְתִּי אֶת יְתֵד הַתּוֹדָעָה בַּמָּקוֹם הֲכִי תָפוּס בַּגּוּף.
גם אני וְעָלַי מִי יִשְמֹר מִנַּבּוּט הַטִּשְטוּש מֵהָרִיק שֶאֵלָיו קְרִיסוֹתַי מִי יִשְמֹר עָלַי בְּתוֹך הַפַּחַדְמָוֶת גַּם לִי מֵתוּ גַּם אוֹתִי עָזְבוּ גַּם אֲנִי מֵרוֹב בְּדִידוּת שָכַחְתִּי לִנְשוֹם בְּלֵילוֹת תַּיִּש עַל כֻּרְסַת דְּוַּי שְטוּיָה מִתַּחַת לְאָהִיל טֶלֶוִיזְיָה חָיָה בִּמְקוֹמִי גַּם אֲנִי גַּם אֲנִי מִי יִשְמֹר עָלַי מִן הַמִּלִּים הַשּוֹרְפוֹת מֵהַשִּירִים הָרוֹאִים כְּמוֹ מְכַשֵּפוֹת -
|